Tying Up the Ram, Trying to Be Free: Shabbat HaGadol 5776

Aries StampThe Mexican novelist Carlos Fuentes taught a course that I took one year in college, and I still savor his exploration of magical realism with our class. One of his grand themes was the elliptical nature of time. Some cultures, he claimed, view time in cyclical terms, with each development merely a return to a former position. Other cultures are teleological, setting a distant target and placing the highest value on progress from the benighted past to a splendid future. Fuentes found both paradigms to be limiting. Life as this novelist understood it is elliptical or perhaps spiral in nature. One never returns to precisely the same location, but neither do they ever put the past entirely behind. Like an interstellar spacecraft on a vast journey, we return to circle the same planets, absorbing new energy from their gravity, and then rocketing onwards on an elliptical orbit, only to return to the region in an uncertain future.

When we return to Pesah each year I recall my old teacher, of blessed memory, and think about how revisiting our ancient story can invest us with new energy to confront a developing future. We are not quite the same as we were last Pesah, and who knows where next Pesah will find us, but the familiar themes give us energy for the journey. I find this insight also in the writings of Rabbi Isaiah Horowitz (1560-1630), known as של”ה הקודש, or the sainted author of the book, שני לוחות הברית, the two tablets of covenant. For him, Passover is always about renewal, or חידוש עולם (in this he is reminiscent of Ramban’s comments regarding Shabbat at Deut. 5:15). This renewal is not a political revolution but a spiritual one. A breakthrough in awareness happened that first year on the tenth of Nissan, which was Shabbat HaGadol. Before we get to this redemptive notion, however, we need to wade through some darker waters.

Generations of sages have puzzled over the designation of this Shabbat as “the big one” שבת הגדול. In Exodus 12:3, God instructs Israel that on the tenth of the month they are to “take” a lamb for each household. The Babylonian Talmud claims that the Exodus, which occurred on the 15th of the month, fell on a Thursday. This means that the 10th was Shabbat—the day that they took their lambs was a great day. But how so? Tosfot on that page cites earlier Midrash to explain that a miracle occurred on that day. The local bullies (I’m paraphrasing from “the firstborn of all nations”) challenged Israel—what are you people doing with all these lambs? When the Israelites matter-of-factly explained that the Pesah offering was to protect them from the plague that was about to kill the Egyptian first-born, these boys understandably were upset and attacked Israel—but they (Israel?) killed their first-born attackers, massacring “many” of them. It was a “great day” because the Jews shifted from a posture of helplessness to one of vigilance and victorious self-defense. This narrative would seem to make the tenth plague redundant—the Egyptian first-born were killed by Israel, not by God! It may also assuage a source of discomfort raised by the stark account of Exodus 12:29-30, which describes the midnight massacre of the firstborn. According to this retelling, the firstborn were killed not innocent in their beds, but with their swords drawn in the streets as they sought to kill Israelites.

I don’t know if the medieval sages who gave this explanation were feeling apologetic about the disturbing text in Exodus. They identified this as a “great day” for Israel, just as Esther 9-10 describes the “greatness” of the Jews and of Mordecai in particular as they wrought vengeance on their oppressors. Still, over the coming centuries the miracle would shift in the retelling. 14C Rabbi Yakov b. Asher explains in his legal code the Tur (OH 430) that the first-born Egyptians challenged the Israelites about the lambs tied to their beds. The Israelites said simply that these were designated as sacrifice to God—and the Egyptians were muted in their response despite this killing of their gods. It was this triumphal act of spiritual defiance, not enormous violence, that made this a “great day” for Israel.

The 16th century “Prishah” commentary on the Tur says that while the Torah mentions this day as the 10th of the month, in fact the date was less significant than its occurrence on Shabbat. He cites a Midrash that claims that Israel already began to observe Shabbat in Egypt, at the suggestion of Moses, and it was this observance of Shabbat that protected Israel from its oppressors. If so, then Shabbat haGadol is a “great day” not because Israel killed its killers or even their gods, but because this was the beginning of obtaining spiritual tranquility even while still enslaved in Egypt. Shabbat was “great” in that it broke the cycle of oppression and opened the gates of freedom. This year Shabbat HaGadol is on the 8th of Nissan, but it is great nonetheless since Shabbat is the key to the redemption.

We arrive now at Rabbi Isaiah Horowitz, a great mystic of the 16-17C, and the focus shifts to the “lamb” that is tied to the bedpost. Although the Torah refers to a “lamb” or שה, the rabbis understand that a goat (גדי) or ram (טלה) may also be offered. And so in their mind, it was a ram that got tied to the bedpost. The Hebrew word for ram, טלה is also a sign of the zodiac—Aries, which “controls” from March 20-April 19 and is considered the first zodiac sign. Aries is associated with the Hebrew month of Nissan, the first of months. According to Rabbi Horowitz, the tethering of this lamb, or ram, signified that Israel had now broken the heavenly influence of Aries, and was free to worship God. This picks up on an old rabbinic theme, voiced first by Rabbi Yohanan (b. Shabbat 156a), that Israel has no zodiac sign אין מזל לישראל (or perhaps, “Jews have no luck”!), but only the Holy One. According to Rabbi Horowitz, the tying and then eating of the ram was a declaration of independence, or rather, of complete dependence on God. At that point they began to count the 49 days of Omer to revelation at Sinai.

Passover is not only a story about the Exodus from Egypt. It is about dedicating oneself to God, and finding the courage to face down one’s oppressors. The day when this process begins is a “big day,” then and now, because stopping one’s routine to observe Shabbat is a paradoxical exercise in power. The decision to stop working is a statement of inherent worth. When we work without respite, we come to think that we must justify our existence through constant productivity. I am susceptible to this fallacy, and have trouble slowing down. But on Shabbat we must stop and sanctify our rest. It is not that we don’t value work, but rather that work must be recognized as an instrument, not an end. This awareness is the key to connecting to the Creator and to experiencing time as renewal, rather than as an inexorable march to an unattainable goal.

This Shabbat will also be a pause before the crazed cleaning and cooking that will consume so many of us in the days leading to Pesah. On Shabbat HaGadol we begin the introspection that leads to action and then redemption. The big day turns out to be a blessed day when we do nothing. During these tranquil hours we can think identify what redemption looks like in 5776 and prepare ourselves for the effort to exodus from slavery to freedom.

שמות פרק יב פסוק ג

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד ב

תא שמע: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר יצאו, ולערב לקו בכורות. לערב, סלקא דעתך? אלא: מבערב לקו בכורות. ואותו היום חמישי בשבת היה.

תוספות מסכת שבת דף פז עמוד ב

ואותו יום חמישי בשבת היה כו’ – ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (שמות רבה /תנחומא/ פ’ בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה’ שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה”ד למכה מצרים בבכוריהם.

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תל

שבת שלפני הפסח(א) קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה’ א)כדאיתא בסדר עולם א] ב)ונמצא שי’ בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול:

פרישה אורח חיים סימן תל אות (ב

(ב) ונמצא שעשרה בחדש היה שבת וכו’. עיין בדרישה. ומהר”ר מרדכי יפה (לבוש סעיף א) כתב וזה לשונו ומה שתולין הנס בשבת ולא ביום עשירי לחודש איזה יום שיהיה מפני שלא בא הנס אלא על ידי שמירת שבת שמפני שידעו המצריים שהיו ישראל שומרים השבת במצרים כדאיתא במדרש (שמות רבה א כח) היו מתמיהין שהיו מטפלין בשה בשבת ועל ידי כך שאלו אותם לכך קורין דוקא שבת הגדול עד כאן לשונו ואני שמעתי לפי שהיו יודעים שאסור לעשות קשר בשבת וראו אותם קושרים בכרעי מטתם לכך שאלו כי לא ידעו שיש חילוק בין קשר של קיימא ובין קשר שאינו של קיימא והשיבו כי מצות השם עליהם וכו’ וא”כ היה עיקר הנס בשביל השבת לכך קורין דוקא שבת הגדול וק”ל:

שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א

א, כח דבר אחר: וירא בסבלתם (/שמות/ ב’). ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד – אינו מת? ואלו עבדיך הם, אם אתה מרויח להם יום אחד בשבוע, אינם מתים. אמר לו: לך ועשה להם כמו שתאמר. הלך ועשה להם משה כך ותקן להם את השבת לנוח.

של”ה מסכת פסחים פרק תורה אור

קי. הרי, פסח מעיד על החידוש, והספירה מורה על זמן עמידת החידוש ותכליתו. נמצא, בתשרי נברא העולם ובניסן נתגלה החידוש, וכל מה שאתה מוצא בתשרי, אתה מוצא בניסן. תשרי, יום ראשון – ראש השנה, וביום העשירי – יום כפורים, והם נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם (אבות ריש פ”ה), כן ראש חודש ניסן, ראשון לחדשי השנה. אחר כך בעשירי בו, נצטוו בלקיחת הפסח (שמות יב, ג), ואותו היום שבת היה, ונקרא שבת הגדול, השבת שלפני פסח (שבת פז ב, תוד”ה ואותו). (הגה”ה. וכן יום כפורים נקרא ‘צומא רבא’ (שם יב ב תוד”ה רבי נתן). ויום כפורים מעין עולם הבא, אין בו לא אכילה ושתיה כו’, כן שבת הגדול רומז לעולם שכולו שבת הנצחיי). וכולי עלמא מודים בשבת נתנה התורה (שם פו ב), והכל רמז אחד. כבר אמרתי, הימים רומזים לאלפים, והם שבע פעמים שבע. ואף שבכל שבע אלפים חד חרוב (סנהדרין צז א), המורה על השבת, מכל מקום נקודת השבת בבחינתו הפנימית מורה על עצם השבת, דמות ה’היולי’ למטה כן למעלה, והוא שבת הגדול המורה על החירות שיתבטלו השרים שלמעלה. וזהו קשירת הטלה בכרעי המטה (טור או”ח סי’ ת”ל), המורה על כחו שלמעלה, ונשגב ידו”ד לבדו. ולאחר יום של אכילת הטלה, שהוא יום ראשון של פסח, מתחילין לספור ימי עולם. ואחר כך נתנה התורה ביום השבת, הרי שבת הגדול, כל זה מורה על העתיד.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א

איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל – שנאמר כה אמר ה’ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל – שנאמר ויוצא אתו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בן ביתי יורש אתי. אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל.

דברים פרק ה, יב-טו

(יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ: (יג) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:

רמב”ן דברים פרק ה

והנה בשבת בכללה שני טעמים, להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים. גם זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה. רק היא כשאר כל המצות. אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש. והראוי יותר לומר כי בעבר היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה’ אלהיך לעשות את יום השבת. והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה’ וגו’, שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה “ויום השביעי שבת לה’ אלהיך” שהוא יתברך שבת בו וינפש, ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו. ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים, וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים וייראו העם את ה’, ועל כן צוך ה’ אלהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב”ר יא ח), והמשכיל יבין: