Returning from Exile, Accompanied by the Divine: Nitzavim 5777

Chapter 30 of Deuteronomy returns to themes explored back in Chapter 4—alienation from God, exile, and then return. Exile as presented here is both physical and spiritual in nature. This passage reflects a period after the northern kingdom of Israel had already fallen, and the southern kingdom was imperiled (though Ramban voices the traditional view that the entire passage is predictive, not descriptive). Exile was not a theoretical possibility for our ancestors, but a constant fear. Exile was both a physical and a spiritual experience—the divine presence was believed to be more palpable in the promised land than in other places with their foreign people and foreign gods. This conviction is implicit in the coduct of Jonah when he seeks to flee from the presence of God. And yet the same story undermines this assumption, demonstrating that Adonai is God of all the land, the sea and the sky, and as such is concerned with all people, and also with plants and animals.

Back to our passage in Deuteronomy 30, it seems to imply that not only will Israel suffer exile, but so too will its God. Verse 30:3 has an odd phrase, ושב…את שבותך, which literally means that God will “return with your return” (JPS translates, “restore your fortunes”). The Rabbis understood the phrase to mean something like, “God will return together with you returning.” Rabbi Shimon b. Yohai says (b. Megillah 29a) says that God loves Israel so much that God goes into exile with them, and will return together with them in the future.

Exile was for our ancestors a dreaded outcome, but they could anticipate its end, and even its rewards. In those distant places where Jews have been exiled or chosen to settle, there have always been “blessings of assimilation,” to quote Chancellor Gerson Cohen and now Chancellor Eisen in his recent address. Wherever the Jewish people has traveled it has both lost and gained. Paradoxically, we have sometimes felt closer to God when far from the Land. Exile and return are the great dramas of Israel history, both physical and spiritual. As the Torah and the Jewish year draw to a close, the anxiety of alienation from God motors the Jewish impulse to return. Study of Torah and performance of mitzvot are our means of transportation in the essential journey back to our ideal selves and our Creator.

The Torah itself is described in rabbinic literature as an atonement for sin. Midrash Mishle (6:3) states that if a person gets caught in “the snares of the Day of Judgment,” then their best recourse is to return to Torah study, because Torah atones for sin. While in exile we can only read about the atonement rituals of the ancient Temple, we always have the Torah, and Torah becomes our passageway out of spiritual exile, and back to reunion with God.

Returning to God is the great theme of our passage. It uses the root “ShUV” as a “leading word,” with eight variants in 30:1-10. This theme is noted in modern commentaries and translations (Fox, p.991; Alter, p.1027; see Tigay comments and Excursus 5 in JPS Deut commentary). In some Hasidic sources the passage came to be known as פרשת תשובה. Rabbi Yosef Hayim Azzoulai writes in his Psalms commentary, Yosef Tehilot, that these eight references to teshuvah line up with the eight nouns used in the Psalms for the Torah  (see link to Hebrew Books copy below). He ties this idea to the Kabbalistic concept seen in the 16th century Rabbi Elazar b. Moshe Azkari  in his introduction to Sefer Haredim that all sins derive from eight parts of the body: the heart, eyes, mouth, nose, ears, hands, feet and head. The concept seems to be that if we are led astray by physical stimuli, then we are led back to God by the spiritual stimuli of Torah.

As we end 5776 and enter the Day of Judgment, it is important to acknowledge our shortcomings, which can be viewed as causing a spiritual exile from God. Yet we must not allow ourselves to be defined by our worst qualities. Rather, it is imperative that we match weakness with strength, sin with virtue. We do this not to impress a distant God, but to convince ourselves that our lives have depth, integrity and eternal value. We are capable of holy insights and righteous actions. May we use these days to find our way back to God, and in so doing, find God returning back to us. Shabbat shalom, and Shanah tovah.

דברים פרק ד, כו-לא

(כו) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: (כז) וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה: (כח) וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא  יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן: (כט) וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל  לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ל) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: (לא) כִּי אֵל רַחוּם ה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם:

דברים פרק ל, א-י

(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (ז) וְנָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ט) וְהוֹתִירְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה’ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל  נַפְשֶׁךָ:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כט עמוד א

תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו’, גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה’ אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות.

מדרש משלי (בובר) פרשה ו

[ג] עשה זאת (איפה) [אפוא] בני והנצל. ואבות העולם משיבין להם לישראל ואומרים להם הואיל ונתפשתם במצודת יום הדין אין לכם אלא לישב ולהתעסק בדברי תורה, למה, שהתורה מכפרת עון.

ספר חרדים הקדמה

לכך אמרו ז”ל תרי”ג מצות ניתנו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחד עשר וכו’ בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה ועל מצות התשובה נאמר השיבו וחיו ואיתא בספרי ובסדר עולם וברעיא מהימנא דכל המצות תלויות בח’ אברים שבאדם בלב ועין ופה וחוטם ואוזן ויד ורגל וראש הגויה ומצות ציצית שהיא מזכרת כל המצות כדכתיב בה וראיתם וזכרתם את כל מצות ה’ יש בכנף שמנה חוטין רמז לשמונה אברים אלו

כלי יקר דברים פרק ל פסוק א

ומכל מקום תיכף ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו’. שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העוון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיה לא כא) וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיה נז יז) וכמו שובה משובה ישראל (ירמיה ג יב) וכן רבים, על זה אמר ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך כי אפילו שבותך המתיחס אליך דהיינו העוון יתהפך לזכות כמו שאמרו חז”ל (יומא פו ב) שעל ידי התשובה נעשין הזדונות כזכויות. זהו שנאמר ורחמך שהוא לשון אהבה רצה לומר שיהיה הקדוש ברוך הוא אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו יתברך כזכויות ואוהבם מאד. והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלהיך שמה לא כמו שחשבת שהדיחך ה’ אלהיך

ועיין עוד ספר יוסף תהלות על מזמור קיט א (בסוף העמוד).