Given the great quantity and complexity of halakhot leading up to the festivals of Pesah and Sukkot, we seldom focus on the question of whether to wear Tefillin during the middle days of hol hamo’ed until it is actually upon us. The observant Jewish community is literally all over the map on this subject, with some feeling that it is forbidden to wear Tefillin on these days, others saying that it is mandatory, and yet others adopting the middle position of permitting them but not saying the blessings, saying them quietly, or saying them with the mindset that they may not be a mitzvah on these days. Generally speaking Sephardim, Hasidim and most Israeli Jews (among those generally inclined to wear them) do not wear Tefillin on hol hamo’ed, while many other Ashkenazim do wear them through the Amidah of Shaharit, but without a blessing, or with a quiet or compromised blessing. Where does this confusion come from, and what should we do? (See Hebrew sources below)
The subject is not discussed directly on the Talmud, but there are some relevant overtones in Bavli Moed Katan 19a and in the Yerushalmi there at 3:4. In the thirteenth century, Rabbi Shlomo b. Aderet (Rashba, Responsa I, #690) rules that Tefillin are not to be worn on hol hamo’ed, citing the 12th century precedents of Tos’fot and also Rabbi Avraham b. David (Rabad).
Rabbi Asher b. Yehiel (Rosh) discusses the subject at length in his Laws of Tefillin #16, ambiguously concluding, “There are those who wear Tefillin on hol hamo’ed without reciting the blessing, but one who blesses does not lose out.” His son, Rabbi Yakov b. Asher (Tur, OH 31), states, “There are those who doubt whether hol hamo’ed is the proper time for Tefillin, wearing them without a blessing, but my father and master of blessed memory would wear them and bless over them.” The Tur does not specifically endorse his father’s custom, leaving the question in doubt.
Rabbi Yosef Karo in Beit Yosef (OH 31:2) reviews and expands the discussion presented by the Rosh and reports that a Geon actually forbade the wearing of Tefillin on hol hamo’ed, and that the Rosh was arguing against this established prohibition. The source of the debate goes back to why Tefillin are not worn on the festivals themselves. If the prohibition of wearing Tefillin on Shabbat and festivals is because these days are themselves a “sign” (אות) between God and Israel, then it would seem that hol hamo’ed is also a sign. After all, the most visible aspects of the festivals are the ban on eating hametz on Pesah, and the command to dwell in the Sukkah on Sukkot, and these laws apply equally on hol hamo’ed. Alternatively, the practice of not wearing Tefillin on Shabbat and Yom Tov could be related to the ban on labor, in which case it would not apply to hol hamo’ed when “necessary” work is permitted. These positions are discussed by the commentaries to the Shulhan Arukh (see Magen Avraham to 31:2, sk3 and Mishnah B’rurah there).
Rabbi Karo reports that in all the lands of Sepharad, the custom is not to wear Tefillin on hol hamo’ed, and although previously some would wear them in accordance with Rosh, it was then reported that Rabbi Shimon b. Yohai (in his guise as the mythical author of the Zohar) prohibited the practice. This seems to be an allusion to Zohar Hadash on Shir HaShirim (8b) which actually threatens those who wear Tefillin on festivals including hol hamo’ed with punishments for “trampling the shoots.” The wearing of Tefillin is understood to be a unification of God (Tifereth on the head; Shekhinah on the hand; see Zohar introduction, 14a), but Shabbat and the festivals assume this function. So wearing Tefillin on hol hamo’ed may actually prevent the divine union. In his Shulhan Arukh, Rabbi Karo simply states that it is forbidden to wear Tefillin on hol hamo’ed because these days are also a “sign.”
However, the Ashkenazi authority Rabbi Moshe Isserles disagrees with Rabbi Karo. In Darkhei Moshe, his comments on the Tur, he states that in “these diaspora communities” (i.e. Germany and Poland) the precedent set by the Rosh is followed, with Tefillin worn and the blessings said, albeit quietly. In his Mapah commentary to the Shulhan Arukh Rabbi Isserles gently prefaces his ruling with “some say” but continues to rule that Ashkenazim wear Tefillin with the blessings, saying them quietly. Rabbi Isserles makes no reference to the kabbalistic concerns mentioned by Rabbi Karo, making this a locus classicus for the discussion of the influence of mysticism on Jewish law.[1] This also explains why Hasidic practice generally follows Rabbi Karo.
The 17th century Polish Rabbi David HaLevi (Taz to SA OH 31:2) establishes a middle position, saying that if one wears Tefillin on hol hamo’ed, it should be without the blessings, and one must be careful to remove them before Hallel and especially before the Torah reading. This is indeed the standard practice among those who wear Tefillin. Taz infers from the language of the Rosh that there really is no obligation to wear Tefillin on these days; he is concerned about the punishments threatened by the Zohar; and is dismissive of Rabbi Isserles’ suggestion that the blessings be said quietly since God is not hard of hearing. (Taz also reminds us that the Rosh Hodesh custom of removing them for Musaf has a different explanation; no one considers Rosh Hodesh to be a “sign,” but the Sephardic kedushah speaks of כתר יתנו לך, “they give you a crown” and our crown should be the prayer, not our Tefillin. Apparently, even Ashkenazim whose Kedushah prayer lacks this crown are covered by this explanation!).
The 19th century Mishnah B’rurah (OH 31:2, sk8) devises a complex compromise whereby an Ashkenazi Jew may respect the line going back to Rosh and Rabbi Isserles, by wearing Tefillin with a blessing, but also respect Rabbi David HaLevi by adopting a complicated intention whereby the blessings are conditional on the doubt of whether this is a mitzvah at all. This is the common position of Ashkenazi “yeshivish” practice, and is the one that I learned in my Modern Orthodox high school.
The Mishnah B’rurah also takes pains to minimize controversies in communities of multiple practices. Individuals who wear Tefillin in communities where this is not the common practice should say their blessings quietly, and not wear the Tefillin in public. Individuals who do not ordinarily wear Tefillin on hol hamo’ed but find themselves in a community where the established custom is to wear them ought to put them on without a blessing. Given that the essential question lies in doubt—it may be prohibited, required or merely permitted to wear Tefillin on hol hamo’ed —the remaining concern is not to needlessly divide the Jewish community (לא תתגדדו). This is the focus of a responsum by Rabbi Uzziel.[2]
At JTS customs have reflected the confusion cited above, with some wearing Tefillin without the blessing, some with the blessing and some not wearing them altogether. It seems that in earlier decades at JTS most faculty and students wore them, but more recently many have set them aside. Still, there is no clear consensus, and individuals may therefore maintain their specific custom.
My earlier practice was to follow the Rosh, Rema and Mishnah B’rurah and wear Tefillin with a blessing, but over the years I came to feel that the Rashba, Shulhan Arukh and many contemporary communities, especially in Israel, have it right. Hol hamo’ed is essentially a festival—it is not only the ban on hametz and the command to dwell in the Sukkah, but also the many liturgical modifications that incline me to view these days as more מועד than חול. True, we travel and perform most “work” on the middle days, but we never lose the festive consciousness on them. We read Hallel, Torah, and add the prayer יעלה ויבא at every Amidah and meal. We cannot eat or pray without being in festival consciousness, and thus the Tefillin seem to be a distraction from the celebration of these days as a “sign” of love between God and Israel.
Rabbi Karo says that it is “forbidden” to wear Tefillin on these days, and even Ashkenazi poskim like Rabbi David HaLevi say that the blessings should not be recited. Hasidim and most Israeli Ashkenzim do not wear them, and it seems to me that the earliest and most compelling sources are on their side. As Rabbi Uziel points out, God’s Tefillin are said to praise the unity of the Jewish people, and it is therefore ironic that we are divided in this regard. My practice is no longer to wear Tefillin on hol hamo’ed, but I certainly respect the practice of others who choose to wear them, with or without a blessing, through the Amidah of Shaharit.
Sources
שו”ת הרשב”א חלק א סימן תרצ
ולענין הנחת תפילין בחולו של מועד ששאלת מה דעתי. אני סובר שאין מניחין שגם הם אות. שהרי חולו של מועד אסור בכל מלאכה שאינה מלאכ’ האבד. ומלאכה דאורייתא היא במועד דכולהו תנאי מייתו לה מקרא בחגיגה (פ”ב דף י”ח). וכן מוכיח גם כן בשילהי שמעתא דפרק קמא דעבודה זרה (דף כ”א ב’). וכן דעת רבותינו בעלי התוספות וכן דעת הראב”ד ז”ל. אף על פי שהתירו לכתוב אותם לעצמו בחולו של מועד וכן אנו נוהגין.
הלכות קטנות לרא”ש (מנחות) הלכות תפילין סימן טז
…ושבתות וי”ט נפקא ליה מן והיה לך לאות וכן פסק רב אשי דלילה זמן תפילין הוא ולרבי יוסי הגלילי דדריש מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי”ט לדידיה ודאי חול המועד בכלל י”ט כיון שקרוי מקרא קודש. אבל לר”ע דנפקא ליה שבתות וי”ט מוהיה לך לאות אין זה בכלל כדפרישית לעיל. וגם מה שכתב הגאון שסומא פטור מהתפילין הוא ליתא. דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב ויש שמניחין תפילין בחוה”מ בלא ברכה והמברך לא הפסיד:
טור אורח חיים הלכות תפילין סימן לא
שבת ויו”ט א)לאו זמן תפילין הן ב)וחולו של מועד יש מסתפקין בו אם הוא זמן תפילין ומניחין אותן בלא ברכה וא”א ז”ל היה מניחן ומברך עליהם:
בית יוסף אורח חיים סימן לא
ב וחולו של מועד יש מסתפקין בו וכו’. התוספות בסוף פרק הקומץ (לו: ד”ה יצאו) כתבו אהא דאמרינן יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם קרויים אות לאו משום דאסירי בעשיית מלאכה דאפילו חול המועד דשרי בעשיית מלאכה איכא אות בפסח דאסור באכילת חמץ ובסוכות דחייב בסוכה ומיהו בפרק בתרא דמועד קטן (יט.) משמע דחולו של מועד חייב בתפילין ומיהו לאו ראיה היא דהנך תנאי לטעמייהו דאית להו שבת זמן תפילין הוא ואח”כ הביאו ראיה מירושלמי (מו”ק פ”ג ה”ד) דחול המועד חייב בתפילין והרא”ש (הל’ תפילין סי’ טז) כתב כל זה וכתב הילכך מסתברא לפרש גמרא דילן דלא פליגא אירושלמי ונפרש ימים טובים דומיא דשבתות דאות שלהן שמירת שבת מעשיית מלאכה וכתב עוד שבספר העתים כתוב בשם גאון שאסור להניח תפילין בחול המועד והרא”ש דחה דבריו ואח”כ כתב ויש שמניחין תפילין בלא ברכה והמברך לא הפסיד ע”כ והמרדכי (הל’ תפילין יג.) כתב בשם ר”י דנראה ראיה גמורה מן הירושלמי דחול המועד חייב בתפילין וכתב עוד ובסמ”ק (סי’ קנג יד.) וכן בספר התרומה פירשו דיש להניח בלא ברכה ומיהו מהר”ם היה מברך עליהם מההיא דירושלמי שהבאתי עכ”ל והרשב”א כתב בתשובה (ח”א סי’ תרצ, ובמיוחסות סי’ רלז) שאין מניחין תפילין בחול המועד וכן דעת התוספות והראב”ד ז”ל וכן אנו נוהגים עכ”ל: ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא”ש ואח”כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכו’.[3]
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן לא
(א) אבל בכל גלילותינו מניחין במועד ומברכין עליהן כדברי הרא”ש אלא שאין מברכין עליהן בקול רם בבית הכנסת כמו בשאר ימות החול:
פרישה אורח חיים סימן לא אות (ב
(ב) וחולו של מועד יש מסתפקין וכו’. שהרי גם בהם יש אות חול המועד של פסח אסור בחמץ וחול המועד של סוכות חייב בסוכה והירושלמי סובר כיון שהוא מותר בעשיית מלאכה אינו דומה לשבת ויום טוב דאות שלהם אאיסור מלאכה קאי עכ”ל אשר”י:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לא
ב בחוה”מ גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד (ו) ג גם הם אות. הגה: וי”א שח”ה חייב בתפילין (ב”י בשם הרא”ש). <ב> וכן נוהגין בכל גלילות אלו (ז) להניחם במועד ולברך עליהם, אלא (ח) שאין מברכים עליהם ד בקול רם בבהכנ”ס כמו שאר ימות השנה.
מגן אברהם סימן לא ס”ק ב
ב (פמ”ג) (מחה”ש) בח”ה ג”כ אסור – והמניחן בחול המועד אינו עובר משום בל תוסיף כיון שאינו מכוין להוסיף (סמ”ק) פי’ שעושה משום ספקא שמא ח”ה חייב בתפילין ע”ש בעירובין ועסי’ תרס”ח עמ”ש סי’ כ”ט וססי’ כ”ה:
משנה ברורה סימן לא ס”ק ו
(ו) גם הם אות – בפסח אכילת מצה ובסוכה ישיבת הסוכה והי”א ס”ל כיון שמותרין בעשיית מלאכה מן התורה ליכא אות:
מגן אברהם סימן לא ס”ק ג
ג (פמ”ג) גם הם אות – בפסח אכילת מצה ובסוכ’ ישיבת הסוכ’ והי”א ס”ל כיון שמותרין בעשיית מלאכ’ ליכא אות:
ט”ז אורח חיים סימן לא ס”ק ב
(ב) (פמ”ג) וכן נוהגים וכו’. – נראה דמ”מ מי שמניחן בלא ברכה בח”ה שפיר עביד כיון דקי”ל בכל דוכתא ברכות אינן מעכבים והזוהר מפליג מאוד בעונש הנחתן בח”ה והרא”ש עצמו כתב במסקנתו והמברך לא הפסיד ש”מ שאין חיוב לברך והוא לא ראה ס’ הזוהר וכ”פ בהג”מ פ”ד מתפילין בשם סמ”ק דיש להניחן בלא ברכ’ כי אין עובר על בל תוסיף אלא במתכוין להוסיף כנ”ל: ונ”ל עוד דהמניחן בח”ה יש לחולצן קודם הלל ומכ”ש קודם קריאת התורה שהם באים בשביל המועד ומורים על עיקר האות משא”כ בר”ח שאין הטעם משום אות אלא משום קדושת כתר ע”כ החולצן חולץ קודם מוסף כמ”ש סי’ כ”ה כנלע”ד נכון והמנהג שכתב רמ”א שאין מברכין בקול רם הוא תמו’ דכלפי שמיא מי מחלקי’ בין סתר לגלוי:
משנה ברורה סימן לא ס”ק ז
(ז) להניחן במועד – וחליצת התפילין צ”ל בחוה”מ [ח] קודם הלל. ועכשיו נהגו איזה אנשים לסלקן אחר קדושה של תפילת י”ח [ט] ומ”מ צריכין ליזהר לכוין לשמוע חזרת התפלה:
משנה ברורה סימן לא ס”ק ח
(ח) שאין וכו’ – פי’ [י] משום דיש מניחים ויש שאינם מניחים או אין מברכים יש לברך בחשאי כדי שלא לבוא לידי מחלוקת וכן [יא] לא ילך בהם בר”ה לבהכ”נ [יב] והאחרונים הסכימו לדעת הט”ז דיותר טוב להניחן בלי ברכה כי הברכות אינן מעכבות וספק ברכות להקל ובפרט שהגר”א ז”ל כתב שאין לדעת הי”א עיקר בש”ס ועכ”פ לענין ברכה בודאי יש להחמיר. גם קודם ההנחה יחשוב בדעתו אם אני מחוייב אני מניחן לשם מצוה ואם לאו אין אני מניחן לשם מצוה ובזה יצא ידי כו”ע דאף להסוברים דחוה”מ אינו זמן תפילין אינו עובר על בל תוסיף כיון שאינו מכוין בהנחתם לשם מצוה ודאי וכ”ש שאין לחוש בזה לאיסור זלזול של אות חוה”מ דזה ג”כ אינו אלא במתכוין לשם מצוה כנ”ל. ותפילין דר”ת אין להניחם בחוה”מ [פמ”ג] עוד כתבו האחרונים [והובאו בארה”ח ע”ש] דאין נכון שבהכ”נ אחת קצתם יניחו תפילין וקצתם לא יניחו משום לא תתגודדו. ומי שאין מניח תפילין בחוה”מ שמתפלל בבה”מ שמניחין תפילין יש לו ג”כ להניחן ובלי ברכה וצבור שנהגו להניח תפילין אין להם לשנות מנהגם:
[1] Rabbi David Hoffman reminded me of Jacob Katz’s important work on this subject in his Hebrew book, הלכה וקבלה (Magnes Press, 2003). Dr. Eitan Fishbane pointed me to Meyer Benayhu’s article ווכוח הקבלה עם ההלכה, Da’at No. 5, pp.61-115 (5740), esp. 65.
[2] שו”ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן ב. הם בכלל אזהרות לאו דלא תתגודדו; וקרוב הדבר לומר שזה הוא בגדר מצוה הבאה בעבירה, וברור הוא שאין זה מצוה מן המובחר ואדרבה מצוה עלינו לקיים ולהבליט בכל מצבינו ועבודתינו לצור ישענו אחדות עם ישראל ותורתו, שבה מתפאר בעמו.
[3] עיין זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת שיר השירים דף ח עמוד ב. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי א”ל תינח תפילין דרישא דשריין על רישיהון דעמא קדישא בי”ט. תפילין של יד דאיהי חולו של מועד איך אנן [נ”א לא אחדין לה ואיהו תפילין ש”י יד כהה. א”ל דחולו ש”מ אסור למיעבד עבידתא בסטרא דיליה אצטרך למיעבד חדוה בסטרא דתפלין דרישא ועמא כו’] אחדין לה (אי”ג זה המאמר פי’ הר”מ גבאי ז”ל בס’ תולעת יעקב) א”ל בגין דאנן אחדין לה ואיהי י”ד כהה אסור למעבד עבידתא בסטרא דילה ואצטריך למעבד חדוה בסטרא דתפילין דרישא. ועמא קדישא אחדין תפילין [דמארי עלמא] ושריין עלייהו בי”ט ובחולו של מועד ואסור לאעברא תפילין דמארי עלמא מעל רישיהון לאנחא תפילין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא.
Rabbi Danny Nevins 