Loving all Life, from Humans to Plants: Aharei Mot-Kedoshim 5777

If you want my nomination for the top phrase of the Torah, it would clearly be Leviticus 19:18b, “Love your neighbor as yourself, I am the Lord.” The Torah’s core message is that we are responsible for one another because we share one Creator. God brings us into being, and God demands that we take care of the other. Does “love” mean tender emotions, or perhaps fair treatment? A bit of both. Rabbi Samson Raphael Hirsch calls this “the intended climax of humanity,” when people transcend their selfish instincts and instead identify with God’s love of all. So much follows from this command, which is the foundation of social ethics and law, and yet what literally follows, the prohibition on mixing seeds, is quite a puzzle.

Leviticus 19:19 follows the command to love your neighbor “like yourself” with a demand to keep everything in God’s world in order—plants and animals and even clothes are all to be kept in neat categories. A plausible link between verses 18 and 19 is some sort of species loyalty—people should take extra care to love other people, and only other people. So too with other animals and plants—they should “love” only their own kind. God commands people to love each other, and as God’s custodians, people must likewise keep God’s other creatures in species purity and distinction.

This is not just some sort of compulsive behavior but is infused with theological significance. The verse reads, You shall heed my statutes: you shall not let your cattle mate with a different kind; you shall not sow your field with two kinds of seed; and clothing made of two kinds of yarn you shall not put on yourself. When the Torah says, “statutes” we tend to think of ritual laws like the red heifer, but here the “statutes” are apparently something like species distinction. Donkeys should mate with donkeys, and horses with horses—not donkeys and horses together. Plants should be grown in dedicated rows, not mixed or grafted together, even though some plants benefit greatly from being grown in proximity (I am thinking of the Iroquois “three sisters” of squash, corn and beans, which support each other’s growth). The Torah here is continuing a concern first found in Noah—that no species created by God should ever be lost, either through extinction or through cross-breeding.

In the Talmud (Sanhedrin 60b), Shmuel reads the words of Lev. 19:19, “you shall guard my statutes” as a reference to the statutes “already given to you,” before Sinai, from the days of Noah. And what were they? Not to cross-breed animals or plants. Back in Exodus 22:17-18, the prohibitions on sorcery and on cross-breeding were juxtaposed. The rabbis intuited that both activities impinged on divine prerogatives, undermining God’s order. Rashi emphasizes that the Torah’s fundamental concern is cross-breeding, not the mixing of seeds in a field or the hitching of different animals to the yoke of a single plow. Each species is a recognized entity (דבר המסויים), and the human task is to maintain God’s order.

Preserving species distinction developed into a mystical idea in medieval Jewish thought. In his Torah commentary to 19:19, Nahmanides sees the interbreeding of species as an act of hubris whereby humans would undermine the divine order, thinking that they can improve on the work of the Creator. In this he reflects statements made in the Zohar that warn of an unlinking between the natural world and the supernal realm (all of these sources are discussed in my responsum on GMOs). The world is unchanging, or at least it should be, if humans would just avoid messing things up. Yet this world view of species stasis was never the only thread in the fabric of Jewish thought—Maharal argued that Adam’s task was precisely to continue the act of creation. And by the late 18th century, western scientists began to notice the dynamic nature of life, as fossils of extinct plants and animals were identified by Georges Cuvier, the vast antiquity of the planet was demonstrated by the geologist Charles Lyell, and then the pieces were put together by the great Charles Darwin.

For Darwin, the theory of common descent—that all lifeforms have evolved from a common origin—was a source of wonder, fully compatible with religious faith. Yet other scientists were to take the implications into much darker territory, starting with Darwin’s cousin Francis Galton. One year after Darwin’s death in 1882, Galton published a book called Inquiries into Human Faculty and its Development. His project, which he pursued for decades, was “to give the more suitable races or strains of blood a better chance of prevailing speedily over the less suitable.” The field of eugenics which he helped to found devolved through a series of ever darker implications—from keeping the races separate, to engaging in “positive eugenics” (meaning the promotion of marriage among suitable partners), to “negative eugenics” (meaning the sterilization or even killing of people deemed defective). The eugenics movement did enormous damage—first in the United States, where forced hospitalizations and sterilizations were imposed on epileptics and the “feeble-minded.” American eugenicists provided encouragement and guidance to Europeans, including those who took this despicable distortion of science to its genocidal conclusion in Nazi Germany.

So, we can see the dangers found in an obsessive focus on species purity. And yet, here in the heart of the Torah, the profound verse commanding love of our neighbor precedes the command to keep species distinct. What good can we make of this? Let’s return to Rabbi Samson Rafael Hirsch. He gives extensive attention to the juxtaposition of verses in Leviticus 19. As I mentioned above, he sees v.18 as the summit of human development—the ability to transcend self-interest, which he sees as the animal instinct, and to associate with the divine perspective. Having accomplished this, the Torah bids humanity not to become arrogant, but rather to turn its gaze back to the natural world and see that every plant and animal is likewise doing the divine will and reflecting the divine glory. This is meant to humble humanity—with great effort we may attain a sense of the sanctification of life, and awareness that for this were we created. So too is every aspect of the divine order created for holiness.

In our moment of greatest spiritual accomplishment we are warned not to transcend nature but to reengage with it—with appreciation and awe. The juxtaposition of verses 18 and 19 in Leviticus 19 yields a mission of natural conservation—for human beings at the height of spiritual awareness to take responsibility for protecting the natural world. The Torah views all of life as reflecting the glory of God. If we wish to love one another and to know God, then we must pay close attention to the natural world, appreciating its beauty, and dedicating ourselves to its protection.


ויקרא פרק יט, יח-יט

(יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְקֹוָֽק: (יט) אֶֽת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־ תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ:

שמות פרק כב, יז-יח

(יז) מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה: ס (יח) כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ס עמוד א

אמר שמואל: דאמר קרא את חקתי תשמרו – חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך בהרבעה – אף שדך בהרכבה, מה בהמתך – בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף שדך – בין בארץ בין בחוצה לארץ. – אלא מעתה ושמרתם את חקתי ואת משפטי – חקים שחקקתי לך כבר! – התם ושמרתם את חקתי – דהשתא, הכא את חקתי תשמרו – חקים דמעיקרא תשמרו.

רש”י מסכת סנהדרין דף ס עמוד א

מכשפה לא תחיה וכל שוכב עם בהמה – סמוכין הן בפרשת ואלה המשפטים.

את חקתי תשמרו – כשהזהיר ישראל בסיני בהמתך לא תרביע וגו’ פתח בהו קרא את חקותי תשמרו, מה שלא פתח כן בשאר מקומות – שמע מינה הכי קאמר להו: את חקותי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו, ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים, אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים.

שדך לא תזרע כלאים – וזריעה זו אינה זריעה ממש, דלא נצטוו בני נח על כלאי הכרם – אלא שלא להרכיב האילן על שאינו מינו, דלא תזרע דומיא דלא תרביע, מה בהמה בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים.

רמב”ן ויקרא פרק יט פסוק יט

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם “למינהו” (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו.

רש”ר הירש ויקרא פרק יט

(יט) את – חקתי תשמרו. כבר הזכרנו את המעבר בלא פיסקה לקבוצת החוקים האלה; מעבר זה מעיד על הקשר ההדוק שבין המצוות האמורות כאן: כי החוקים על שמירת המינים בכל העולם האורגאני קשורים להלכות על שמירת כבוד האדם; יתר על כן, הם קשורים לכל פרשת הקדושה החברתית, שהם מסיימים את פיסקתה הראשונה. “לא – תקום ולא – תטור – ואהבת לרעך כמוך” הם שיא הקדושה של אופי האדם ביחסיו האנושיים עם הבריות. רגש נקם ושנאה למעליב קשורים קשר בל יינתק עם הטבע הגופני של הבהמה; הם חלק מיצר הקיום העצמי; הם כלולים באותה אהבה עצמית השולטת בעוז בנפש הבהמה; והבורא צייד בה כל אחד מברואיו לצורך הקיום העצמי. מי שנקי מכל אבק רגש נקם ושנאה למעליב, מי שהופך אהבה עצמית לאהבת ריע – זהו גיבור הכובש את יצרו; הוא שיעבד בחירות את רצונו הגופני תחת התכתיב העליון של רצון ה’. גבורה זו של שליטה עצמית היא חובה המוטלת על האדם; המקיים אותה כבר עבר את הפער שבין הבהמי – גופני לבין האלוהי – מוסרי; כבר עבר את הגבול המבדיל בין אדם לבהמה; וכבר עלה במעלות הקודש המוליכות אל קירבת ה’.

וכשהגענו לשיא הייעוד האנושי, מחזיר דבר ה’ את מבטנו לאחור; והרי הוא מראה לנו את כל העולם האורגאני, שהוא למטה ממעלתנו; והנה גם עולם זה הוא עולם של חוקי ה’; כל צמח וכל חי מספרים כבוד ה’; בכל נימה ובכל כוח יעידו על ה’, המחוקק את חוקי הווייתם והתהוותם, למען נדע ונשיב אל לבבנו: כשעלינו לשיא קדושת החיים, רק קיימנו את הייעוד שלשמו נוצרנו. כי כל חי וכל צומח עושים את רצון ה’ בכפייה; על כורחם יקיימו את ייעוד חייהם, ולא ישנו את תפקידם; ואילו לנו ניתן הכשרון והייעוד לשמוע בקול ה’ בחירות.