[This is not my YK sermon, but a message to cantorial and rabbinical students]

The English put-down of “giving lip-service” rings hollow to Jewish ears. Sure, if your actions don’t match your words, there’s a problem, but words are not mere markers for action. Often enough, they themselves are actions. We serve God through worship; we serve one another through kind expressions, and by avoiding hurtful and deceitful expressions. Hosea encourages Israel to return to God by “taking with you words” and “paying with your lips in place of [sacrificial] bulls.” This indicates that what God requires is precisely lip-service. If only that were easily accomplished!

The prayer Kol Nidre reflects our insecurity about flaws in our verbal output, which is a welcome acknowledgement of the challenge before us. Still, often our liturgists seem intent on twisting our tongues. For example, putting the words ענו and ענן in the same paragraph causes many a prayer leader to stumble. The words look almost identical, but in sound (anAV/anAN) and meaning (humble/cloud) they are completely distinct. I have heard many a student mix them up, and then the introduction of the word for sin, עון (aVON) just a few lines later adds to the confusion. Some prayer leaders mispronounce this as “OWN” and the longer version, עונותינו (aVONateinu) as ownateinu. If these three words didn’t look so similar, perhaps fewer of us would stumble upon them. Slowing down to consider what they mean is the best way to get them right. What is going on with the humble guy in the clouds, and what’s he got to do with our sins?

The Talmud (RH 17b) imagines God demonstrating to Moses the precise liturgical formula to be used in the future to gain forgiveness for Israel’s sin. The Rabbis seemed troubled by the Torah’s description of God “passing before Moses,” which seems not only anthropomorphic but also subservient. Still, as our Sages say, wherever you find the might of God, there you also find God’s humility. God, they say, wrapped in a tallit like a prayer leader and told Moses how to recite the attributes of compassion in order to secure pardon for Israel. It is like a judge tutoring the defense attorney how to exonerate their client. Not fair, but definitely helpful.

This Midrash is the source for our piece of liturgy which states that God taught the humble one (AKA Moses) to say the thirteen attributes, as heard in the cloud (i.e. Sinai): the Lord, the Lord, God merciful and compassionate….” An early version of this text from Rav Amram’s geonic era siddur is below. Once you know the story, then it is hard to mistake the humble one, Moses (aNAV) from the cloud (aNAN) where he heard how to pardon Israel for its sin (aVON).

Here is another example of how to fend off mistakes. By now we are all familiar with the custom of adding four passages to the Amidah during the Ten Days of Return. The first one of them is “Zokhreinu l’hayim” (with a kamatz katan under zayin, and a shewa under lamed). Where do these passages come from, and why does the congregation read them before the leader? You will not find reference to these snippets of liturgy in the Talmud. Apparently they were added during geonic (early medieval) times. The first reference I have found to these insertions is in the commentary of the Rosh (Rabbi Asher b. Yehiel, Germany and Spain, c.1250-1327) to tractate Brakhot. In his comments, which are later cited in the Shulhan Arukh, he explains that if the leader forgets to add any of these passages, then they are not supposed to go back and repeat the Amidah. This is in contrast to the practice if the leader leaves out a text which is established in the Talmud. For example, if a prayer leader forgets to add the prayer “Ya’aleh v’yavo” they have to go back and repeat the prayer. If a congregant hears a prayer leader blow past one of these holiday additions, there is nothing to be done—no going back.

Although I have not found any source for this, my theory is that the congregation therefore interrupts the reader and says these words preemptively, in order to remind the reader not to make an unfixable mistake. By now it is just an accepted custom, but originally, I suspect, it was like a stage direction—a cue to help the leader succeed in their presentation of our prayers. This indicates the importance of “getting it right,” but also the need for a support structure to help our leaders succeed in their service. Being proactive in helping others to succeed is another application of God’s example in the story cited above. It is shorthand for everything that we try to do in training leaders at JTS, and that you will do as leaders in Israel.

It is a solemn and often overwhelming responsibility to stand in the breach between God and Israel, seeking to lead the people in prayer and to elicit a spirit of forgiveness from the Holy One. There are thousands of words, each one a potential stumbling block in our service. There are melodies and meditations and myriad other details to recall. Sometimes it all seems like too much. But if we prepare well, and if we help others around us prepare too, and if we remember not to let perfect become the enemy of good, then our words will emerge from the heart of Israel and enter the heart of heaven, connecting us with great power and beauty. This is what it means to be remembered for live. May we all be sealed into the great Book of Life, for a good, healthy, happy and holy year.

הושע פרק יד, ב-ג

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

שמות פרק לד, ה-ז

(ה) וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’: (ו) וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: (ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

ויעבר ה’ על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה’ ה’ – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. 

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר אשמורות

אל הוריתנו לומר שלש עשרה. זכר לנו שלש עשרה שהודעת לענו מקדם. וכן כתוב. וירד ה’ בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה’. ושם נאמר.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת עקב דף טו עמוד א

א”ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו. דבר זה בתורה דכתיב כי ה’ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא. וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים דכתיב (ישעיה נז) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים דכתיב (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות וגו’.

רא”ש מסכת ברכות פרק א סימן טז

וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר החיים שמוסיפין בעשרת ימי התשובה אם לא אמר מחזירין אותו בין ביחיד בין בצבור דמשנה הוא ממטבע ברכות. ואם מסופק הוא אם הזכיר אם לא יחזור ויתפלל דאמרינן בירושלמי דתענית פרק קמא תניא המתפלל ואינו יודע אם הזכיר הגשם אם לאו. כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר מכאן ואילך מה שצריך מזכיר. כך כתוב בתוספות בשם ר”י ז”ל. ותמיהני למה מחזירין אותו מאחר שאינו מוזכר בגמרא. דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסיק גמרא דלא יצא. אבל בזכרנו ומי כמוך אם תקנת גאונים היא לאמרו מנ”ל דמחזירין אותו אין זה נקרא משנה ממטבע ברכות מאחר שלא הוזכר בגמרא:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפב סעיף ה

 אם לא אמר: זכרנו, ומי כמוך, אין מחזירין אותו. הגה: אפילו לא עקר רגליו עדיין, רק שסיים אותה ברכה (תרומת הדשן), וה”ה אם לא אמר: וכתוב, ובספר, נמי דינא הכי (טור).

משנה ברורה סימן תקפב ס”ק טו

(טו) זכרנו ומי כמוך – דהגאונים תיקנו בעשי”ת לומר זכרנו בברכת אבות ובגבורות מי כמוך ובהודאה וכתוב ובשים שלום בספר וע”כ כיון שאינו אלא תיקון הגאונים אם שכח לאומרם אין לחזור: