Separation from Cain: Naso 5780

“When a man or a woman commits any wrong toward a fellow person, thus breaking faith with the Lord, and that person realizes their guilt, they shall confess the wrong that they have done. They shall make restitution in the principal amount and add one-fifth to it, giving it to the one who was wronged.” (Numbers 5:5-7).

This passage from Parashat Naso opens a section dedicated to the purification of the camp of Israel prior to its journey toward the Land. It anticipates interpersonal conflict and notes that hurtful behavior has both social and spiritual consequences. The bad actor has wronged both their victim and also God, since brazen behavior denies divine authority. They are required to confess their actions, to pay restitution plus a fine. There is also a required sacrifice—a ram of expiation (איל הכפורים)—to repair the spiritual component of the sin.

The phrase לִמְעֹל מַעַל בַּה’, translated by JPS as “breaking faith,” is rendered in the Aramaic translations as “speaking lies,” before the Lord. Robbery always involves an element of deception. The rabbis notice that back in Levit. 5:21 a similar law is taught, but there the victim is identified as “one’s kinsman,” namely, a fellow Israelite, so this passage comes to be known as גזל הגר, “stealing from a stranger.” Even if the victim has died before the thief can be forced to restore the stolen property, and even if the victim has no heirs, the stolen goods must still be repaid, in this case to the public purse of the priests. The “stranger” is claimed as “one of us.” They are protected from theft, and if robbed, they are owed apology and restitution.

One of the more imaginative and timely expansions of this text is found in the Zohar to Naso (3:122). Who is a biblical figure most associated with both violence and deception? Cain. But we don’t know much of his subsequent history. As always, Midrash abhors (or exploits) a vacuum. There is a later biblical people called the “Kenites,” (קנים), and the rabbis like to associate them with Cain (קין).  In the book of Judges, there is a verse which sets up the valorous act of Yael in defeating Sisera that reads, “Heber the Kenite separated from Cain, from the sons of Hobab, father-in-law of Moses (4:11). What does it mean to “separate from Cain”?

This question allows the Zohar to wax poetic on one of its great themes, the opposite effects of clinging to Torah or to evil. Here is an excerpt from Daniel Matt’s translation (8:288): “Happy is the person who attains Torah, proceeding to cling to its paths! For when a person follows the paths of Torah, he draws upon himself a holy supernal spirit, as is said, a spirit from on high is poured upon us  (Isaiah 32:15). And when a person perverts his ways, he draws upon himself another spirit from the Other Side, which is the side of impurity. That side of impurity is aroused from the Hollow of the Great Abyss—site of the haunts of evil spirits who harm humans, called Damagers of the World, since they derive from the side of Primordial Cain.” Jethro went in the opposite direction, separating from Cain, and attaching himself to Torah, first by sheltering Moses, and then by advising him in the ways of justice and devotion.

The Zohar continues to play off the famous midrash in Vayikra Rabba of the person on a ship who decides to drill a hole under their own seat. They explain to their alarmed neighbors that the hole is only under their own seat, but of course they imperil the entire ship. So it is with the “Damagers of the World.” In one single incident of violence, theft and deceit, they can imperil the entire society. In contrast, a person who acts with kindness and justice can bring a flow of grace and blessing into the entire world.

Idra Rabba is a long and independent section of the Zohar set just after Parashat Naso. It includes a focus on two divine arrangements, the Ze’er Anpin, and the Arikh Anpin. As Daniel Matt explains (8:323, n.14), the former arrangement includes the Sefirot of Hokhmah to Yesod, and is an even balance between compassion and judgment. Ze’er Anpin can be translated as “short tempered,” and reflects the danger of anger in theological discourse. Arikh Anpin, could mean “slow to anger, patient,” and is associated with Keter, the most exalted of the divine attributes. It is pure love, with no expectation of reward.

On this week of Shabbat Naso, “lift up,” I hope to raise my awareness from the realm of balance to the one of pure grace, where anger is deflected, and patience is prized. We cannot avoid the realm of conflict during the week but on Shabbat we should seek a state of tranquility, when we greet one another with pure love, drawing “a spirit from on high.”

במדבר פרק ה, ה-ז

(ה) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה’ וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: (ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ:

תרגום אונקלוס במדבר פרק ה פסוק ו

(ו) מליל עם בני ישראל גבר או אתא ארי יעבדון מכל חובי אנשא לשקרא שקר קדם יי ויחוב אנשא ההוא:

ויקרא פרק ה פסוק כא

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה’ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ:

שופטים פרק ד, יא

(יא) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ:

ישעיהו פרק לב פסוק טו

עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וכרמל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב:

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה ד

תני ר’ שמעון בן יוחי משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חביריו למה את עושה כן, אמ’ להן מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח. אמרו לו מפני שאתה מיציף עלינו את הספינה.

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קכא עמוד ב

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו’, ת”ח כתיב (שופטים ד) וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה וגו’ חבר הקיני מבני בנוי דיתרו הוה כמא דאת אמר (שמואל א טו) ויאמר שאול אל הקיני וגו’, אמאי אקרי קיני והא אוקמוה וכתיב (בראשית טו) את הקיני ואת הקניזי, ואתמר דעבד קנא במדברא כעופא דא בגין למלעי באורייתא ואתפרש מן מתא, נפרד מקין אתפרש מההוא עמא דהוה בקדמיתא ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא, נפרד מקין, זכאה ב”נ דזכי באורייתא למיזל לאתדבקא באורחוי, דכד בר נש אזיל [דף קכב עמוד א] באורחוי דאורייתא משיך עליה רוחא קדישא עלאה כמא דאת אמר (ישעיה לב) עד יערה עלינו רוח ממרום וכד בר נש סטי אורחוי משיך עליה רוחא אחרא מסטרא אחרא דהוא סטרא דמסאבא וסטרא דמסאבא אתער מסטרא דנוקבא דתהומא רבא דתמן מדורין דרוחין בישין דנזקי לבני נשא דאקרון נזקי עלמא דהא (קמג א ב) מסטרא דקין קדמאה אשתכחו, ויתרו בקדמיתא כומרא לע”ז הוה ולההוא סטר הוה פלח ומשך עליה רוחא מההוא אתר ועל דא אקרי קיני לבתר נפרד מקין (ודאי) ואתדבק (נ”א ואתחבר) ביה בקודשא בריך הוא (מאי משמע) דכל מאן דאתדבק ביה בקודשא בריך הוא ועביד פקודי אורייתא כביכול הוא קיים עלמין עלמא דלעילא ועלמא דלתתא והא אוקמוה ועשיתם אותם כתיב, וכל מאן דעבר על פקודי אורייתא כביכול פגים לעילא פגים לתתא פגים לגרמיה פגים לכל עלמין, מתל לאינון מפרישי ימין דשאטי (ס”א דטסרין) בארבא קם חד שטייא בינייהו בעא לנקבא וכו’ ועל דא איש או אשה כי יעשו וגו’ האדם וגו’, (ת”ח) (הושע ו) והמה כאדם עברו ברית, אדם עבר על פקודא חד דאורייתא גרים ליה לגרמיה מיתה וגרם לכל עלמא פגים לעילא פגים לתתא וההוא חובא תלייא עד דיקיים קודשא בריך הוא עלמא כמלקדמין ויתעבר ההוא פגימו מעלמא הדא הוא דכתיב (ישעיה כה) בלע המות לנצח ומחה יי’ אלהים דמעה מעל כל פנים וגו’, ובגין כך כי יעשו מכל חטאת האדם (כתיב), האדם אדם קדמאה, למעול מעל ביי’ דמאן דיפוק מרחמי וינקא מן דינא הוא גרים פגימו וכו’ ועל דא רחמנא לישזבן מחייבי דהאי עלמא ומן פגימו דלהון כמה זכאין מסתלקי בגינייהו בר כל מה דגרמי לעילא ותתא: