True leadership: Humility, Compassion, Integrity. Shemot 5781

What was Moses doing just before his first divine encounter? The Torah’s description seems quotidian, utterly unremarkable. He was tending Jethro’s flock, and “he drove the flock into the wilderness and came to Horeb, the mountain of God” (Exod. 3:1). That is, the moments preceding the theophany at the burning bush were spent caring for animals, far from human settlements. In Midrash Shemot Rabbah, the Rabbis notice this context and discern that God chooses servants who act with humility towards animals, and in this way prove themselves worthy. Humility is the first requirement of leadership.

Psalm 103:7-8 says of God, “He made known His ways to Moses, His deeds to the children of Israel. The Lord is compassionate and gracious, slow to anger, abounding in steadfast love” (NJPS). Much later, when Moses asks God to reveal the divine ways, God responds with the famous attributes of compassion (Exod. 33). As Midrash Shemot Rabbah concludes, compassion is the essential divine quality, and compassion is the point of connection between Moses and God. It is not enough to be humble towards other creatures. We must also act with compassion, providing for their needs, and using our resources to protect them. Compassion is the second requirement of leadership.

Moses drove the sheep into the wilderness. Why? The Rabbis says that it was to avoid “theft.” Shepherds have trouble preventing their flocks from grazing on lands that belong to others. Some don’t even try, but Moses pushed his flocks away from settlements so that his animals wouldn’t graze on what wasn’t theirs. Mishnah Bava Kamma 7:7 says that it is forbidden to raise small animals like sheep and goats in settled areas of Israel because they will eat up the crops, and lead people to steal from each other. Moses moved to the wilderness not in order to meditate alone at the mountain of God, but for a simpler reason—to avoid taking what wasn’t his. He could have made excuses—the flocks belonged to Yitro, not to him. The animals followed their own appetites, and ate what they found. But Moses took responsibility for those in his charge, demonstrating integrity. Integrity is a third requirement for leadership.

The portrait of leadership that emerges from our introduction to Moses is of humility, compassion, and integrity. These qualities should not be taken for granted; they are the path to spiritual greatness. While none of us can hope to perfect our own qualities of humility, compassion, and integrity, we must name them as our ideals and integrate them into our practice with intention and intensity. This is the way of legitimate leadership and spiritual power.

While these values—humility, compassion, and integrity—are spiritual values, they are equally important for civic leadership. Officials who have been exalted above the people are constantly tempted toward the opposite values: arrogance, cruelty, and corruption. Ideally, public leaders guard themselves against these evil inclinations, respect balances to their of power, and heed critical voices that name their failings and call them to account. When public leaders shrug off such criticisms, when they insist on their right to build a personality cult that empowers their most selfish instincts, then the nation suffers from its leader’s spiritual failure. We are living in such a moment, with a despotic man seeking to defeat democracy and “never concede” to the will of the people. Arrogance, cruelty, and corruption are a disastrous combination in one person, but these nefarious qualities radiate and cause damage in all directions.

Studying the Torah is inspiring, but it should also be challenging. We are inspired by the accomplishments of leaders who act with humility, compassion and integrity, but we are also challenged to identify the opposite qualities in ourselves and in others. As citizens we must be part of the structure that reminds our leaders of their moral and legal obligations, and holds them accountable for their failures. With clarity and resolve we can restore just leadership and welcome the divine presence back into our camp.

שמות פרשת שמות פרק ג פסוק א

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:

תהלים פרק קג פסוק ז – ח

(ז) יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: (ח) רַחוּם וְחַנּוּן יְקֹוָק אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד:

שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ב ד”ה ב, א פרשת

ב, א פרשת ב. ומשה היה רעה (/שמות/ ג’). כתיב: יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו רחום וחנון ה’ [ארך אפים ורב חסד] (תהלים קג). בשר ודם עלילותיו מעוותות הן, שנאמר: ושם לה עלילת דברים (דברים כב), אבל מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמניות, שנאמר: רחום וחנון ה’. ואותן מדות הודיע הקדוש ברוך הוא למשה. שבשעה שאמר לו: הודעני נא את דרכך (/שמות/ ל”ג), אמר לו הקדוש ברוך הוא: וחנתי את אשר אחן [ורחמתי את אשר ארחם] (שם /שמות ל”ג/), הוי: רחום וחנון [ה’].

שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ב

ב, ג דבר אחר: ומשה היה רעה (/שמות/ ג’). הדא הוא דכתיב: כל אמרת אלוה צרופה [מגן הוא לחסים בו] (משלי ל). אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה. והרי לך ב’ גדולי הדור שבדקן ונמצאו נאמנים והביאן לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר כדי להרחיקן מן הגזל, שכן אליאב אומר: ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר (שמ”א =שמואל א’= יז), מלמד שהיה דוד מקיים דבר המשנה: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: נמצאת נאמן בצאן, בוא ורעה צאני, שנאמר: מאחר עלות [הביאו לרעות ביעקב עמו] (תהלים עח). וכן במשה הוא אומר: וינהג את הצאן אחר המדבר (/שמות/ ג’) להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות את ישראל, שנאמר: נחית כצאן עמך [ביד משה ואהרן] (תהלים עז) – ומשה היה רעה.

משנה מסכת בבא קמא פרק ז משנה ז

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל אין מגדלין תרנגולים בירושלם מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות אין מגדלין חזירים בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת אין פורסין נישבים ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס:

תפארת ישראל – יכין מסכת בבא קמא פרק ז משנה ז

לט) אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל. מפני יישוב א”י, ואפילו לגדלה בביתו אסור, מדמפסדת באכילתה הזרעים, ותו שמא תצא ותפסיד שדות אחרים, והא דלא גזרו מה”ט נמי בגסה, היינו טעמא מדצריכה הרבה למלאכה, גם אינן מרובין כל כך כצאן, ואפשר להשגיח עליהן יפה, מיהו ביערות מותר לגדל גם דקה, והאידנא שאין א”י בידינו, בכל מקום שרי [ת”ט]: