Sacred BBQ: Shmini/Parah 5774

Spring has arrived, and with it the smell of sacred BBQ. I don’t mean that literally, especially with so many vegetarians in our community, but the confluence of Parshat Shmini and Shabbat Parah means that there is a great deal of attention paid to the selection, slaughter, sacrifice and eating of animals. Chapter 11 of Leviticus contains one of the two major descriptions in the Torah of the types of animals that are considered pure (טהור) and fit for consumption (כשר). The chain of transmission in verse one is unusual—God tells Moses and Aaron to “tell them,” that is Israel, that “this is the animal that you may eat from all beasts upon the earth.” For two millennia our sages have scrutinized these words for additional meaning.

Whenever the Torah uses the word “this” (זאת) the sages understand it to be a visual clue. In BeMidbar Rabba we read that Moses had special difficulty understanding three of God’s commandments—the identification of the new moon, the design of the menorah, and the signs of kosher animals. For these three commandments, God provided a light show—a fiery image of the object—so that Moses could understand what was being described. Incidentally, this demonstrates good pedagogy, making use of various senses to teach difficult material. It was not only the species signs (split hoofs, cud-chewing etc.) that confused Moses, but also the extent of damage suffered by an animal to render it “injured” (טרפה) and thus unfit for consumption.

Mishnah Hullin (3:1) lists many forms of injuries to an animal that would render it unfit even if it lives. The sages notice that the initial word for an animal, חיה, implies that it is living, but they also realize that some injured animals are in fact dying, even if slowly. At what stage does it become unfit? According to the school of Rabbi Yishmael, as reported in Bavli Hullin 42a, God picked up animal after animal to show Moses until he could finally become expert in the diagnosis of animal injuries. Moses needed to become a veterinarian (as well as an architect and an astronomer) before he could become a rabbi for Israel. Midrash Vayikra Rabba imagines God summoning the image of a flaming skull in order to show Moses what type of cranial injury would make an animal טרפה. 

In Midrash Sifra Moses reciprocates by showing the people every type of animal that they may or may not consume, lest they sully their souls. Close attention to details of diet has become a core feature of Jewish education ever since Sinai. The Zohar notes the word order of Leviticus 11:2, and reads it allegorically—if Israel guards its soul from corruption, then it will live (חיה) and eat from all (תאכלו מכל), meaning it will be nourished by the spiritual energy of God. But if Israel does not guard its soul, and ingests anything, then its energy will come from “the other side” and it will become separated from God. The Zohar is not denying the importance of the physical discipline of kashrut, but is investing it with spiritual significance—eating is an activity that draws energy into both a body and a spirit. Attention must be paid to the source of the energy and its impact upon the eater.

The Hasidic author of Degel Mahane Efraim (Moshe Haim Efraim, grandson of the Besh”t) summarizes this teaching nicely: when Israel clings to God, then they deserve to “live” (that is to merit afterlife). Another Hasidic author, the Oheiv Yisrael (Abraham Joshua Heschel of Apte, an ancestor of our own late professor Heschel) develops a mystical doctrine of desire—a person who cultivates the practice of clinging to God constantly will have no desire for forbidden things. Presented with a forbidden food, they will be repulsed, and thus protected from sin.

Food aversions are experienced by all people (and other animals), not only by the saintly. But in most cases these are the result of experience, not of mystical warnings. Certain foods make us sick, and others make us feel well. Certain foods trigger associations with beloved family and friends, while others trigger concerns about health, morality and religious identity. We all have an education in food-from parents, teachers and even celebrity chefs. Our culture has become obsessive about food, but seldom for religious purposes. Have we learned the secrets of spiritual cuisine? If not, how can we learn them? This is one of the challenges of Parshat Shmini.

Meat eaters have many challenges for maintaining a diet that is kosher, healthful and ethical. What about vegetarians? In what way is your diet self-consciously kosher? You may intentionally choose hekshered grocery items, but the big discernments of kosher and non-kosher meat, and mixtures of dairy and meat items, are not relevant. Perhaps this calls for extra measures (למהדרין) to make sure that eating becomes a spiritual discipline as well as a physical pleasure. It is important that the act of selecting foods be infused with kosher concerns, even when one is in an easy environment such as JTS, or Jerusalem, where kosher food is the default.

On this Shabbat of Shmini and Parah, we are challenged to purify our consumption. Passover is coming, and with it the rigorous cleansing of our kitchens. First, let us think about our own bodies—what is the way to eat that makes us more alive? How can our diet reinforce our spiritual, ethical and communal values? This is a challenging Torah, and it requires each of us to become a student and a teacher so that kosher consumption may prepare us to become holy to God.


ויקרא פרק יא, אג וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:

במדבר רבה (וילנא) פרשת בהעלותך פרשה טו ד ד”א בהעלותך את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן עד שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע וכן בפרסות בהמה טמאה וטהורה שנא’ (ויקרא יא) זאת החיה אשר תאכלו את זה לא תאכלו הראהו באצבע וכן בירח החדש הזה לכם וכן במנורה (במדבר ח) וזה מעשה המנורה

משנה מסכת חולין פרק ג משנה א

אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום הריאה שניקבה או שחסרה רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה רבי יהודה אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג נשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה:

תלמוד בבלי מסכת חולין דף מב עמוד א דתנא דבי רבי ישמעאל: זאת החיה אשר תאכלו – מלמד, שתפס הקדוש ברוך הוא מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול.

ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יג

ד כמין גלגלת של אש הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה מתחת כסא הכבוד ואמר לו אם ניקב קרום של מוח אפילו כל שהוא ורבנן אמרי זאת החיה אשר תאכלו החיה מטריפתה תאכלו ושאינה חיה מטריפתה לא תאכלו אמר ר”ל אם זכיתם תאכלו ואם לאו תאכלו למלכיות אמר ר’ אחא כתיב (ישעיה א) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו חרובין תאכלו דא”ר אחא וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא יאי מסכיניתיה ליהודאי כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיוורא תנא ר’ חייא מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה להן לישראל ואומר להם זה טהור וזה טמא.

ספרא שמיני פרשה ב

(ב) זאת החיה אשר תאכלו מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם זו תאכלו וזו לא תאכלו, את זה תאכלו מכל אשר במים זה תאכלו וזה לא תאכלו, את אלה תשקצו מן העוף את אלה תשקצו ואת אלה לא תשקצו, זה לכם הטמא זה טמא וזה לא טמא.

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת שמיני דף מא עמוד א זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו’, האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, זאת החיה בקדמיתא ולבתר מכל הבהמה, אלא אמר קודשא בריך הוא בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו וגרמייהו דלא לסאבא לון ודאי זאת החיה אשר תאכלו יהון שכיחין בקדושה עלאה לאתדבקא בשמי בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל לא תסתאבו בהו ותהוון דבקין בשמי, וכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתייא יתדבקון באתר אחרא מסאבא לאסתאבא בהו ובגין כך כתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל, מכל ודאי דאיהו רזא דשמא קדישא לאתדבקא ביה, מכל הבהמה אשר על הארץ בגין דהאי מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכייא ולא יסאב לכו יהא לכו חולקא בשמי לאתדבקא ביה

דגל מחנה אפרים1 ויקרא פרשת שמיני זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (יא, ב). הנה רבו הדקדוקים בזה דמתחיל בחיה ומסיים בבהמה וגם מהו הלשון זאת החיה, וכבר פירשו הקדמונים ז”ל לשון חיים כי כשישראל דבוקים במקום ראויין להיות חיים וכו’ עיין שם זאת החיה מלמד שהבהמה בכלל חיה

אוהב ישראל2 ויקרא פרשת שמיני או י”ל שהוקשה להמדרש הנ”ל לשון זאת החיה, כמראה באצבעו. וכי משה היה מראה לבני ישראל איזה מין כשר ואיזה מין טמא. דהא לא מסר להם רק שידעו על ידי סימני טהרה איזה לאכול. והגם שהקב”ה הראה למשה כל מין ומין כמו שדרשו חכמינו ז”ל (מנחות כט א) אך לישראל לא הראה משה המינים בעצמם רק הודיעם סימני טהרה. אכן על פי דרכינו הנ”ל י”ל דזהו סימן מובהק להאדם לידע איזה מין טהור וכשר לו לאכול. דבאמת אדם אשר אין חפצו ורצונו כי אם להשלים רצונו יתברך ולהעלות בכל עת תענוג ושעשועים להבורא יתברך. אז אינו יכול ליקרב אליו שום דבר איסור. כי כל דבר הכשר ויש לו חיות ונקשר בשורשו הקודש אז טבעו תמיד שחושק ומתאווה ונכסף לעלות ולדבק בשורשו. מה שאין כן דבר איסור וחיצונית אשר הוא נפסק מהשורש אין לו רצון כלל להיות לו עליה כי אי אפשר. ואם כן המאכלות האסורות אשר הם מטמטמים את לב האדם ועל ידם נפסק האדם מן רצון הבורא יתברך. ואז בודאי זה האדם שחפצו ורצונו להשלים רצונו יתברך ובא לפניו דבר איסור אז לא יוכל להתקרב אליו ואין לו רצון כלל לאכול אותו כי זהו נגד רצונו יתברך. ובודאי מה שהש”י מזמין לפניו ורצונו מסכים שיאכל אותו אז ידע ויבטח שטוב הדבר וכשר לפניו שיהיה עליה לדבר המאכל ההוא על ידי האכילה הלזו כנודע ליודעי חן דהקב”ה מזמין להצדיקים אותם הדברים הצריכים לעלות. ואם כן התורה הוא בתוך בני מעים של האדם השלם. היינו שעל ידי הבני מעים יוכל להבחין אם מתאוים לאכול זה המאכל שהוא לפניו אז יאכל ואם לאו לא יאכל כנ”ל. וזה שאמר הכתוב זאת החיה אשר תאכלו, ר”ל אותם הדברים שחפציכם ורצונכם יהיו לאכול זאת בודאי הוא כשר ויהיה נמשך חיות למעלה על ידי אכילה זו. וזה שאמר המדרש רק באופן כמו שאמר דוד המלך ע”ה לעשות רצונך אלהי חפצתי, אז ותורתך בתוך מעי. ר”ל דכל מה שאמרנו הוא רק באדם שכל מגמתו וחפצו אינו אלא להשלים רצונו יתברך אז תורתו בקרבו ויוכל להבחין בעצמו איזה יוכשר לאכול אשר הוא רצון הבורא יתברך בכך. והוא ית”ש יזכינו שנהיה מן העושים רצונו יתברך באמת ובלב שלם כן יהי רצון אמן:

1R. Moshe Haym Ephraim, a grandson of the Ba’al Shem Tov, the founder of Hasidism, was born in 1748. He studied under the greatest of his grandfather’s disciples: R. Ya’akov Yosef of Polna’a, author of the Toldot Ya’akov Yosef, and R. Dov Baer, the Maggid of Mezritch. For many years he served as rabbi of Sadilkov, and at the end of his life moved to Mezibuz, living there until his death in 1800. He wrote the Degel Machaneh Ephraim, a basic book of Hasidism, and a primary source for the teachings of the Ba’al Shem Tov.

2R. Abraham Joshua Heschel b”r Samuel of Apte (The Apte Rebbe, and Oheiv Yisrael) was born in Poland in 1755, a scion of famous rabbinic families. In his youth he studied with R. Elimelech of Lizensk, and succeeded both in esoteric and exoteric studies. He served as the rabbi of several communities, finally settling in Apte, after which he is called as well as the appellation Oheiv Yisrael (“Lover of Israel”). At the end of his life, he returned to Mezhibuzh, Galicia (Ukraine today), dying there in 1825. His two volumes Oheiv Yisrael and Torat Emet were published posthumously.