Ritual is essential to religious life, but what does it actually accomplish? Is our elaborate system of gestures and taboos purely symbolic, or does it effect some sort of spiritual shift in reality? In our portion, we are told that the priest purifies a person or a home that has been afflicted with tzara’at by taking two birds, slaughtering one so that its blood blends with fresh water, then dipping a living bird together with scarlet thread and branches of cedar and hyssop into the liquid; finally, the priest sprinkles the wet bird bundle seven times onto the person or building, before releasing it to fly across the field. I have never witnessed voodoo, but I imagine it looks something like this. So nu, does it work? The signs of contamination are physical, and the Torah employs diagnostic precision to identify them. First there must be physical healing; what then is the force of this rite? Is there some sort of curse which is lifted by this ritual, or is it more a matter of psychological healing? 

While the Torah certainly considers the purification ritual to be necessary, it also indicates that this is a matter of symbolism, not magic. In 14:36, the priest orders that the stricken house be emptied before he visits to diagnose the mold. If the priest determines that the mold is indeed tzara’at, and makes his official declaration, then everything left in the house will be considered impure. But whatever objects have been removed, and whatever people have left the house (including the priest) just before that declaration is made are considered to be unaffected. Rashi confirms this interpretation; the impurity follows from the priest’s declaration, not from exposure to the mold itself. Jacob Milgrom elaborates on this point: “There can be no lingering doubt that this impurity is wholly symbolic. To be sure, the formal laws and procedures must be followed: the impurity is transmitted by overhang and it  must be eliminated by the same bird rite employed for persons. But in reality, the impurity of the infected stone has not be transmitted to the persons and objects in the house. Transmission occurs only if and when the priest so declares.” (Leviticus 1-16, p.869).

If this bloody bird rite is purely symbolic, then what does it accomplish? This is not a new question. Already in the Tosefta (Negaim 6:1), the Sages claim that there never existed such a stricken house. Why then did the Torah mention it? Their cryptic answer is: “examine it and receive reward.” This same response is given in tractate Sanhedrin regarding the Torah’s instructions about the rebellious child and the idolatrous city, each of which is claimed to have been purely theoretical not practical (in all three subjects, a minority view suggests that there was in fact one such case). What then is the reward? Either it is because Torah study is inherently meritorious, even if purely theoretical, or else, that there is practical benefit to the study of imaginary topics. Reading of the severe penalties of the rebellious child and the idolatrous city, parents may become more attentive to their children, and residents may become more concerned with civic affairs. In our case, regarding the moldy house, home owners may pay more attention to their basement walls. As one who once discovered black mold in a house just as we were trying to sell it (and lost the sale), I can assure you that this level of attention would have been beneficial!

There are also moral lessons to be learned from the case of the stricken house. Notice that the homeowner tells the priest, “I have seen something LIKE a blemish (כנגע)” in my house. The Sages teach us that even if the owner is a great sage, and is expert in identifying such blemishes, he should never express certainty about the affliction (Mishnah Negaim 12:5). Consult an expert before making a pronouncement of doom. This is a good lesson in our day, especially for physicians who may be too quick to self-diagnose, and may be mislead by their own predilections, whether optimistic or fatalistic.

The same Mishnah notices the Torah’s instruction that the house be emptied prior to the priest’s visit. The Sages understand this as proof that the Torah “has mercy for the money of Israel.” That is, the Torah is worried that complying with its ritual strictures will impose an unbearable burden on the people. Indeed, the Sages note that the property to be salvaged before the house is condemned is primarily ceramic vessels, and the owner is presumed (by the rabbis, at least) to have been deserving of “a pox upon your house;” how much more does the Torah worry about expensive property and a more righteous individual!

Other ancient sources such as Midrash Sifra and commentators such as Rabbeinu Bachya all emphasize this same point, that observing the Torah is not meant to be expensive. Sages are expected to develop policies that spare the people from unnecessary financial hardship. Is the Torah then concerned with the high cost of observing its rules? Could have fooled me! As we all prepare to purchase Passover foods, and purify our kitchens, and as this parent braces to pay yet more day school and summer camp tuition, it is hard to believe that the Torah “worries over the welfare of Israel.” From these texts we learn that the Jewish community should become more sensitive to the high cost of Jewish living, and do whatever is possible to keep the price of participation within reach. Perhaps we don’t need to pay $25 for a pound of hand-made shmura matza (a third of which will be broken anyway) for our seder. And perhaps our day schools should not cost $40,000 a child in NYC. I’m afraid that I don’t have great solutions, but we do need to make affordability and access a greater priority for the Jewish community.

Rabbi Ovadiah b”r Yakov Seforno discerns another reason for emptying the house prior to the Kohen’s visit. This step slows down the action and gives the homeowner time to pray and to reflect upon his own conduct before the priest passes judgment. The priest also is expected to pray for the person before inspecting the home. This level of introspection, and also compassion for our fellow person is a final moral lesson that we should draw from the strange ritual of the fungous house. Before we pass judgment on another person’s home, we must pray with awareness of our own flaws, compassion for our neighbor, and concern that any pronouncement that we make can cause them terrible harm. And if, in the end, we do notice a flaw which requires their attention, we must stand together with our fellow, speaking personally and privately with them, and remaining together during the period of repair, so that we ourselves can declare them to be pure once again. This lesson is one that never grows irrelevant, I fear, but that is why we return to the Torah year after year. From a challenging portion like Metzorah, we may learn essential lessons about how to create a faithful home in Israel.

 Sources

ויקרא פרק יד, לג-לו 

 וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:  כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:  וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת־הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַבָּיִת:

רש”י ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לו

(לו) בטרם יבא הכהן וגו’ – שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה:

ולא יטמא כל אשר בבית – שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה:

תוספתא מסכת נגעים (צוקרמאנדל) פרק ו הלכה א

בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות למה נכתב אלא לומר לך דרוש וקבל שכר ר’ אלעזר בר’ שמעון אומר מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתה סגירתה ר’ שמעון בן יהודה אומר איש כפר עכום מקום היה בגליל שהיו מציינין אותו שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו וירושלם אינה מטמאה בנגעים אמר ר’ יהודה אני לא שמעתי אלא בבית המקדש בלבד:

משנה מסכת נגעים פרק יב משנה ה

[*] כיצד ראיית הבית ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית וצוה הכהן ופנו את הבית (ובטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כך יבא הכהן לראות את הבית) ואפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים דברי רבי יהודה ר”ש אומר עסק הוא לפנוי אמר רבי מאיר וכי מה מטמא לו אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק”ו על ממונו החביב אם כך על ממונו ק”ו על נפש בניו ובנותיו אם כך על של רשע ק”ו על של צדיק:

ספרא מצורע פרשה ה

(יב) וצוה הכהן ופינו, הציוי בכהן והפינוי בכל אדם ופינו את הבית אפילו חבילי עצים חבילי קנים דברי ר’ יהודה, רבי שמעון אומר עסק הוא לפינוי, א”ר מאיר וכי מה מיטמי לו אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו וכי מה מטמא בנגעים הרשעים או הצדיקים הוי אומר הרשעים אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע קל וחומר על צדיק.

רבינו בחיי ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לו

(לו) וצוה הכהן ופנו את הבית. התורה חסה על ממונן של ישראל, ואפילו על כלי חרס, שהרי כלים הללו שהזכיר בהן: “ופנו את הבית”, “ולא יטמא כל אשר בבית”, בכלי חרס הוא מדבר, שאם היו כלי שטף יטבילם והם טהורים, ואם היו שם אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא ודאי אינו מדבר אלא בכלי חרס לפי שאין להן טהרה במקוה.

ספורנו ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לו

(לו) ופנו את הבית בטרם יבא. ולא יבא קודם לכן ובין כך יהיה זמן תשובה ותפלה לבעלים וזמן תפלה לכהן, ועם זה נתן זמן הסגר. ובמדרש אמרו בכל זה רמז לחרבן הראשון ותקונו בשני, וסתירתו בחרבן שני וטהרתו בבנין שלישי שיבנה ויכונן במהרה בימינו אמן: