Shabbat HaGadol 5774: Got Your Goat?

ROA GoatOne kid, just one kid-חד גדיא, חד גדיא. Goats are the key connection between Parshat Aharei Mot and Shabbat HaGadol. Our portion features two goats that are the most visible signs of dedication and atonement of the Yom Kippur ritual, and it also offers a cryptic reference to Israel’s past history of goat worship. In Chapter 16 we read of the Yom Kippur ritual in which the high priest collects two goats from the people (the sages see a redundancy in the language, indicating they must be equal), and by lottery learns that one is “for the Lord” and the other is to be sent “to Azazel.” The primary rabbinic tradition sees all of this as symbolic of Israelite history. In Midrash Pesikta Rabbati, the two goats are symbols of Jacob, who followed his mother Rebecca’s instructions to prepare two “good kids” as part of the deception of Isaac—they will be good for you, since you will receive your father’s blessing, and good for your descendants, who will be purified by the Yom Kippur ritual of the goats.

Still, there is that strange verse in 17:7 that Israel will “no longer sacrifice to the goats.” What is the deal with that? Rashi relates that the goats are actually the visible form of demons, and Ibn Ezra expands on this, saying that those who see them are driven mad (playing on the word for goat, se’ir). Ramban goes into occult territory, connecting this verse to the Yom Kippur ritual at 16:8. I won’t try to explain his entire comment (he claims to be promiscuous in revealing what his teacher had hidden, but then he also hides his words). The gist seems to be that God has other servants, angels, demons, whatever, that Israel is forbidden to worship, but who still depend on God’s support, in which we are implicated. For this reason the priest is not allowed to dedicate the goat to Azazel—rather, it is a divine lottery. It is important that Israel not worship the demons, but God has God’s reasons to support them in some way. (the Zohar develops this concept of needing to feed the “other side” lest it become aroused; see Tetsaveh, II:182a, v.6, p.18 in Daniel Matt’s translation and commentary). Something truly strange is going on here—there is power in the divine realm which eludes human grasp, and sometimes the role of Israel is simply to follow God’s orders. There is a persistent temptation to divert one’s yearning for the divine into other, easier, stranger pathways. This story seems to be the exception that proves the rule; no more may Israel worship demons or other divinities. 

On Wednesday our school studied Menahem Kasher’s essay in Hagadah Sheleima on the prohibition of Hametz, which he correctly pointed out is independent of the mitzvah of Matza. It would have been simple enough for God to command Israel to eat Matza as a memorial to the Exodus without also prohibiting Hametz, especially at the extraordinary level of banishing it from our homes. Hametz, he argues, is a symbol of idolatry, and of idolatrous worship. The point of Passover is as much to separate oneself from idolatry as it is to serve God. This is the deeper meaning of Passover—it is not just about political emancipation, but about dedicating ourselves to pure worship of God.

The temptation is always present to transform pure worship into something debased. The Jewish people has set up many proxies for God—peoplehood, family, and even the self. But Pesah comes to demand something more—transcendence of our own needs, and attachment to the glorious realm of the Creator. From such attachment comes the power to transform our lives and those around us. We imagine a goat at the end of the Seder, and after all of the vicissitudes of our history, we invite the Holy Blessed One to come and slaughter death, bringing the greatest redemption of all.


ויקרא פרק טז, הי

וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי־שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: וְלָקַח אֶת־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיקֹוָק וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיקֹוָק וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־חַי לִפְנֵי יְקֹוָק לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא מז אחרי מות דה דבר אחר אחרי ומניין שאף בזכות יעקב שנומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים (ויקרא שם /טז/ ה‘) אותן שאמרה לו אמו וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כז ט), מהו טובים, אמר רבי ברכיה אמר רבי חלבו טובים לך טובים לבניך, טובים לך שאתה נכנס (טובים לך שאתה נכנס) ומאכיל את אביך ונוטל הימנו את הברכות, טובים לבניך שהם מתלכלכין בעונות כל ימות השנה ומביאים שני שעירים ביום הכפורים והם מתקרבים ומתכפר להם

ויקרא פרק יז פסוק ז וְלֹא־יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת־זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה־זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:

רשי ויקרא פרק יז (ז) לשעירם לשדים, כמו (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם:

אבן עזרא ויקרא פרק יז (ז) לשעירם הם השדים, ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם, והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים. ומלת עוד תורה שכן היו ישראל עושין במצרים.

רמבן ויקרא פרק טז פסוק ח

ורא כתב אמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין צורך, כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו. והנה רא נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו זל במקומות רבים: אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו שנאמר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה כז): ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד להוגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו‘, עכ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו: וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח כענין שנאמר (יחזקאל טז יח יט) ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם האלהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת: והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז) שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך: והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו: וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה להולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני הפתח אהל מועד, כי שניהם מתנה להוהוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר (משלי טז לג) בחיק יוטל את הגורל ומהכל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני הלומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י) יעמד חי לפני הלכפר עליו לשלח אותו וגו‘, ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל: ותרגם אונקלוס לשמא דהשם ולעזאזל, כי האחד לשם הולא לו, והשני לעזאזל ולא לשמו של עזאזל: ומפני זה אמרו רבותינו (תכ פרק יג ט) ואת חקותי (להלן יח ד), דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה‘, אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כענין שנאמר בעתיד (זכריה יג ב) את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה, ומה שהזכירו רבותינו (זבחים קד א) בכבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים: והנה רמז לך רא שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. והמלה מורכבת, וחביריה רבים. והנה הענין מבואר, זולתי אם תחקור מה ענין לשכלים הנבדלים ולרוחות בקרבן. וזה יודע ברוחות, בחכמת נגרומנסיא, ויודע גם בשכלים, ברמזי התורה למבין סודם, ולא אוכל לפרש. כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת