Around JTS when we cite Rabbi Abraham Joshua Heschel, we refer to the great twentieth century theologian who fled Europe during the Holocaust and spent his final decades teaching Torah at JTS, writing a remarkable series of books that continue to inspire a diverse array of Jewish and Christian thinkers, and practicing social justice activism in America. However, Rabbi Heschel was named for a famous ancestor, known as R’ Abraham Joshua Heschel of Apte, or as the Apte Rebbe and Oheiv Yisrael, which was the title of his most famous book. The Apte Rebbe was born in Poland in 1755, flourished as the rabbi of Apte, and later moved to Mezhibuzh, Galicia, where he died in 1825. 

In his commentary for Hanukkah, the Apte Rebbe begins by asking why the ancient sages associated the miracle of Hanukkah specifically with the oil of the lamp, rather than with the military victory of the Hasmoneans over the Seleucid Greeks, which was arguably the greater and more significant miracle. His commentary is extensive, and I will reflect only a portion of it. 

Mishnah tractate Middot describes the dimensions of the ancient Temple. In chapter 2, Mishnah 3 states (Blackman trans.), “On the inside thereof [namely the Temple Mount] was a latticed partition ten handbreadths high. And it had thirteen breaches which the Syrian kings had made; the [Jews subsequently] fenced them in again, and they decreed over against them thirteen prostrations.” Apparently, the Seleucids not only profaned the Temple with foreign worship, but they also damaged it with thirteen breaches. This Mishnah (which is much earlier than the Bavli’s famous description of Hanukkah on B. Shabbat 21b) describes two responses, one architectural, and one ritual. The breaches were physically repaired, but then a ritual practice was introduced. Whoever entered the temple would prostrate thirteen times in recognition of the damage that had been done by the Greeks. Humility was the spiritual response to this outrage, allowing Israelites to enter the Temple prepared to encounter their God.

The Apte Rebbe argues that the Greek damage was not only or even primarily to the physical structure of the Temple, but more significantly to the spiritual structure of Israel. They drew Jewish energies away from the side of compassion (Hesed) and towards the side of judgment (Gevurah). The significance of the number 13 is that there are 13 attributes of divine compassion which the Greeks “pierced” and which the Jews had to repair. The eighth attribute is “notzeir hesed” (guarding compassion), and so Hanukkah is the festival of reasserting compassion in the place of judgment.  

In Midrash Bereshit Rabba 2:4, the second verse of Genesis (the earth being unformed and void, with darkness over the surface of the deep and a wind of God sweeping over the waters—NJPS) is interpreted by Rabbi Shimon b. Lakish as a hint of the great exiles which will eventually be suffered by Israel. The darkness is a reference to the Greek empire that darkened the eyes of Israel, saying, “write on the horn of an ox that you have no share in the God of Israel.” The Apte Rebbe understands this opaque reference to mean that the Greeks diverted the eyes of Israel away from the light of Torah, which begins with compassion, and towards a crueler form of knowledge that has only dark power. In pursuing power, they abandoned their God, and fell into a dark and hopeless void.

The oil of Hanukkah is not only a physical fuel to light the Menorah, but is also an anointing substance that gives vitality to all divine vessels. The oil symbolizes a divine vitality (hayyut) that energizes the sacred vessels of the Temple, and also the temple (head) of the sacred servants—the priests, and eventually the anointed messiah. In Bereshit Raba, the divine wind that hovers over the dark waters is a sign of the Messiah. Even in the darkest time of spiritual exile, the energy of redemption is accessible. This is the miracle of Hanukkah. Rabbi Heschel of Apte struggles to understand the military side of the Hasmonean victory, seeing it not as a violent triumph, but rather as the result of self-nullification. Only when Mattathias and his sons separated themselves from ego and become “nothing” could they reverse Jewish fortunes and allow for compassion to triumph once again over judgment. 

If you have read this far into my drashah, you may be wondering what is the contemporary significance of our rather arcane dive into ancient Jewish sources. My feeling is that today, as then, we are threatened by divisive and judgmental knowledge. In Israel and in America, there is an enormous burden of fear and anger that divides communities internally and leads to alienation and even violence.  Hanukkah is a time to look carefully at the darkness—in our national history, and in our own souls—and then to find the will to rekindle the light of compassion. The oil is symbolic of sanctification—the dedication of our physical, intellectual and spiritual resources to become vessels of holiness and light, compassion and love. This festival of lights begins with remembrance—of the dedication of the tabernacle, of Solomon’s Temple, and its rededication by the Maccabees. Yet the light of redemption is also meant to illumine our own lives. As we enter Shabbat Hanukkah, let us identify the darkness in our own souls and intentionally rekindle the light of divine compassion, so that we too may become lamps of redemption.

בראשית פרק א, א-ה 

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־ פְּנֵי הַמָּיִם: (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר: (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד: 

משנה מסכת מידות פרק ב משנה ג 

[*] לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות 

 בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ב 

ד ר”ש בן לקיש פתר קריא בגליות, והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו, ובהו זה גלות מדי (אסתר ו) ויבהילו להביא את המן, וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, על פני תהום זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן, ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה’, באיזו זכות ממשמשת ובאה, המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב) שפכי כמים לבך 

אוהב ישראל בראשית לחנוכה 

להבין ענין נס חנוכה מהו. ולמה קבעו חז”ל הנס דוקא על הנס הנעשה בהשמן. ולא על ניצוח המלחמה אשר הוא באמת פלא גדול וגבורה נפלאה מפורסמת. ונס יותר גדול מנס הנעשה בשמן לכאורה. גם להבין מאמר חז”ל (ב”ר ב) שאמרו אז רשעי האומה לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. למה דוקא על קרן השור. ועוד יתבאר בזה כמה דברים נפלאים ונסתרים. וי”ל אחר אשר חנן ה’ אל דעה ברחמיו וחלק לנו מבינתו. והוא דהנה בצלאל עשה המשכן והארון וכל כלי הקודש בשלימות התוארים כמו שהראה לו הש”י למשה רבינו ע”ה בהר. אך עם כל זה לא נגמרה עדיין המלאכה בתכלית כוונת תוכן הדברים וענינים ההמה כי לא היה להם עדיין חיות כמצטרך אליהם לרצון הבורא ית”ש, עד אשר משח אותם משה רבינו ע”ה בשמן המשחה ואז בא להם חיות ממש והיו אז הכלים כמו חיים. וכמו שמצינו בהכרובים כמאמר חז”ל. והיינו על ידי שמן המשחה המשיך על כל הכלים חיות עליון. ושפע קדושה ומשח רבות עילאה קדישא ממוח החכמה כי החכמה תחיה וזה היה סוד שמן המשחה. ועל ידי זה השמן היה ממש כמו חיים כי שמן משחת קודש עליהם. והנה כתיב (תהלים קלג, ב) כשמן הטוב יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. ושמן הוא החכמה. היינו שפע וחיות החכמה אשר משם נמשך השפע וחיות הקודש לכל המדות הקדושים ולכל העולמות. וזאת ידוע שהכל הוא על ידי ישראל עם ה’ בני אל חי אשר כל עסקיהם וכל עבודתם עבודת הקודש ומגמתם הוא תמיד להמשיך שפע חיות החכמה ולהגביר כח הימין בעולם והשמאל תכלל בהימין. ומשם ירד שפע וחיות הקודש לכל העולמות ולכל המדות. ומלכות הרשעה רצו להגביר כח השמאלי בעולם לאשר משם הוא שורש אחיזתם ויניקתם. ובזה רצו לטמאות כל השמנים ח”ו. היינו כל ההשפעות הקדושות הנקראים בשם שמן וכנ”ל. וגם כן ידוע שארי”ה מימין ושו”ר משמאל. ומשם הוא מקור תוקפו של כח השמאלי וזהו שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור היינו על תוקף וחוזק קרן השור. שהוא כח השמאלי. ור”ל שישראל יסכימו על כח השמאלי בהנהגתו העולם כי אין לכם חלק באלהי ישראל ח”ו. זה היה רצון הרשעים הקליפות. והנה כשירידת השפע עליונה הקדושה הוא באין הפסק מי”ג נהרות המושכין שמן אפרסמון. עד בחינת ציון וירושלים בסוד יסו”ד ומלכו”ת. אז ניזונים כל העולמות ברכות שפע עילאה וכל חדו וכל טיבו וכל נהורין עילאין קדישין. אכן מלכות הרשעה עשו י”ג פרצות בהיכל כמאמר חז”ל (מדות פ”ב מ”ג) שפרצו י”ג פרצות בחומת העזרה ובזה טמאו השמנים כולם וכל ההשפעות הקדושים. וכשראה והבין זה מתתיהו הכהן נתקנא מאוד קנאת ה’ צבאות ותיקן כביכול ההו”ד לבוש מלכות. על ידי שתיקן הי”ג המדות והנהרות המושכין שמן אפרסמון עד מדה השמינית שהוא נוצר חסד סוד מזלא עילאה קדישא שמשם נמשך כל השפעות קדושות וברכות וכל טיבו וחדו לכל העולמות. ולכך עושים ח’ ימי חנוכה. לרמז תיקון הגדול שנתקן על ידי כהני חשמונאי הקדושים עד מדה השמינית וכנ”ל. ולהבין על ידי מה בא התיקון הגדול הזה. י”ל דהנה אמרו חז”ל דיהודא מכב”י בנו של מתתיהו הכהן לבש קנאת ה’ צבאות בסוד מכב”י הוא נוטריקון מי כמכה באלים ה’ (שמות טו, יא) וקפץ לתוך המחנה הרב של האומה זאת שהיו לאלפים ולרבבות במסירות נפש. וצווח ואמר חרב לה’ ונצחם והרגם. והיינו על ידי מסירות נפש לה’ באמת ובדביקות גדול על כבוד התורה וקדושת שמו יתברך. ולגודל מסירות נפשם לה’ באמת אז כאפס ואין נחשבו בעיניהם. ועל ידי זה באו למדריגת ובחינת אי”ן וזה היה בסוד מיין נוקבין היינו שמסרו נפשם לה’ באמת. וזכו לבוא למדרגה ובחינת עלמא עילאה קדישא הנקרא אי”ן. סוד כתרא עילאה קדישא. וכיון שבאו לבחינת אי”ן. שם דבר והיפוכו שוים. ויוכל להתחלף ולהתהפך כל דבר מאשר היה מקודם. ואז ממילא נהפך הדבר עליהם לטוב. והתחילו להמשיך ולתקן כביכול הי”ג נהרות המושכין שמן אפרסמון. ומדה ראשונה הוא אל שהוא לשון כח וחוזק כמו (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח. היינו שמזה השם ומבחינה זו נמשכים כל הכוחות. ובזה היה להם כח לנצח את אויבי הש”י וכן תקנו עד מדה השמינית כנ”ל. ובזה תיקן גם כן ההוד לבוש מלכות אשר היה פגום כביכול על ידי שרו של עשו בסוד ויגע בכף ירכו (בראשית לב, כו). והם תקנו מדה זו בעת הזאת על ידי נצוח המלחמה שעשו כנ”ל. כי כל ניצוחי מלחמה הם על ידי מדת ההו”ד שהוא בסוד הגבורה וזהו (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך.