Shabbat VaYishlah 5776: Sweetening the Bitter Waters

Sun and SeaBetween the split sea and the fiery mountain, Israel is a wounded, frightened people.  True, they have been emancipated from four centuries of enslavement, but they are not entirely free. Like many who have endured trauma, they are prone to extreme reactions, rejoicing with song at the sea, but exploding with bitter complaints and accusations just three verses later when they find brackish water. The crisis passes when God teaches Moses how to sweeten the waters with a stick, but again in chapter 17, the ever-thirsty people will complain, “Is the Lord in our midst or not?!” These places are known as “Mara” (bitterness), “Massa” (testing), and “Meribah” (controversy), and they reveal the fragile inner state of Israel. This desert generation will never escape from its experience of enslavement. As we sing each Friday night in Psalm 95 (8-11), “Do not be stubborn as at Meribah, as on the day of Massah, in the wilderness, when your fathers put Me to the test, tried Me, though they had seen My deeds. Forty years I was provoked by that generation; I thought, they are a senseless people; they would not know my ways! Concerning them I swore in anger, ‘They shall never come to My resting place!”

Perhaps God had expected that the Song of the Sea would signal not just physical but also spiritual redemption. The three month trek to Sinai would suffice for them to heal from their physical wounds. This explanation is given in Midrash Pesikta D’Rav Kahana (12:3), where Israel is compared to a prince who has just been redeemed from captivity. The king’s counselors say that he should be sent directly to school, but the king insists that his son be given two to three months to recuperate. So too was Israel given a break to enjoy the good life of manna in the desert before reaching Mt Sinai in the third month (Ex. 19:1). 

While their physical wounds may indeed have been healed by the time they reached Sinai, their psycho-spiritual troubles remained. As Cheryl Strayed narrates in her book (and now movie) “Wild: From Lost to Found on the Pacific Coast Trail,” time on the trail can bring to the surface painful losses that were forcefully repressed. In her case, solitary reflection about her lost mother, her drug addiction and ruined marriage, together with the rough experiences of the wilderness, allow her eventually to rebuild her life. 

In contrast to the midrash cited above, with its spa treatment theory of recuperation, Midrash Tanhuma (Buber ed., Sh’lah 18) reads the Marah incident as proof that God heals the bitter with more bitter (the sages debate which wood was chosen for its bitterness index). Normally, Rabbi Yishmael says, one covers up an unpalatable taste with sweetness, but God taught Moses to cast the most bitter root into the brackish waters, employing a double-negative theory of healing. Like Cheryl Strayed with her lost boots and bleeding feet, Israel will need to suffer in the wilderness before escaping from its inner enslavement.

Unfortunately, this case is one where the therapy may succeed but the patient does not survive. The desert generation of Israel will not be blessed with solitude, and the Torah doesn’t give much hope of their spiritual development. Not every bitter treatment can purge the bitterness within, and the desert generation, despite experiencing the exodus and the revelation at Sinai, remains wounded deep within. Even God “loses it” with them, making the angry oath that would doom them to die in the desert.

Still, the Torah is instructive, especially in its teaching of how bitterness when unaddressed can ruin even the sweetest waters, and in its insistence that healing is possible, if not guaranteed. The Hasidic writer Degel Mahaneh Efraim (R’ Moshe Hayim Efraim, grandson of the Besht, b. 1748) says that the waters themselves were sweet, but the people were bitter. And so, they awakened the powers of judgment until even the sweet became sour. The Aramaic translation of Onkeles takes the Hebrew word for wood, עץ, and translates it as אעא. The Degel notes the numerology—72—which is the same value as the Hebrew word חסד, and concludes that Moses healed the bitterness of judgment with the sweetness of compassion. 

This trope—the triumph of compassion over judgment—is perhaps the most common theme of Jewish mystical writings.  But in this instance I see a different nuance, which amounts to a critique of strict legalistic reasoning. The Hasidim were not truly antinomian. They assumed and supported a halakhic system of study and personal conduct. Yet they detected in the excessive strictness that was developing among early modern halakhists not strength but weakness. In fear and insecurity, the halakhists were turning the sweet waters bitter, like the waters of the Sotah. The missing ingredient was compassion, which alone could heal the waters and turn them sweet once again. 

I see this as our collective religious project, and it certainly guides my own halakhic writing. The waters of Torah are necessary in order for the people of Israel to journey forward. Due to our many wounds, some inflicted from outside, and some from within, we often embitter these waters, so that few people are attracted to them. Our task is to introduce compassion, and to neutralize the bitterness, so that a Torah which is both demanding and forgiving can emerge. Doing this we may find the formula that allows for the completion of יציאת מצרים, an exodus from enslavement not just of the body but also of the spirit. Then perhaps, we may indeed enjoy God’s tranquil land (מנוחתי), on the six days of labor and especially on Shabbat.

  שמות פרק טו, כבכז 

(כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם: (כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה: (כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה: (כה) וַיִּצְעַק אֶל־יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס (כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ־שָׁם עַל־הַמָּיִם

שמות פרק יז, ז

(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן:

תהלים פרק צה, חיא (ח) אַל־תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר: (ט) אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם־רָאוּ פָעֳלִי: (י) אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא־יָדְעוּ דְרָכָי: (יא) אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם־יְבֹאוּן אֶל־מְנוּחָתִי:

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב בחדש השלישי

כי חולת אהבה אני (שם /שיר השירים ב‘/), אר לוי לבן מלך שעמד מחליו, אפידגוגו ילך לו לאסכלי, אמהמלך עדיין לא בא זיוו של בני מחליו והוא הולך לו לאיסכלי, אלא יתעדן בני שנים שלשה חדשים במאכל ובמשתה ואחר כך הוא הולך לאסכלי. כך כיון שיצאו ישר‘ /ישראל/ ממצרים היו ראויין לקבל את התורה, והיו בהם בעלי מומין משיעבוד טיט ולבינים, אמהקדוש ברוך הוא עדיין לא בא זיוון של בניי משיעבוטיט ולבינים והן מקבלין את התורה, אלא יתעדנו בניי /בני/ שנים שלשה חדשים בבאר ובמן ובשליו, ואחר כך מקבלין את התורה. אמתיי, בחדש השלישי (שמות יט: א).

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן יח 

[יח] [וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים] (שמות טו כב). ריהושע אומר בשעה שעברו ישראל בים, יצאו להם מים מתוקים, ומהם נטלו בכליהם והיו שותים, וכיון שכלו המים היו מתרעמים, שנאמר וילונו העם על משה וגו‘ (שם שם /שמות טו/ כד). ויבואו מרתה (שם שם /שמות טו/ כג). היה להם להימלך בגדול שבהן, אלא עמדו ונתרעמו. ראלעזר המודעי אומר למודין היו ישראל לומר דברים של תרעומת לפני הקדוש ברוך הוא, מיד ויצעק אל הויורהו העץ (שם שם /שמות טו/ כה), ויראהו לא נאמר אלא ויורהו, אמר רשמעון בן יוחי [דבר] מן התורה שכתיב בה עץ חיים (משלי ג יח) לימדו הקדוש ברוך הוא, ואמר על המים ונמתקו. דא ויורהו ייעץ, ומה היה, ריהושע אומר, עץ זית היה, רנחמיה אומר עץ של ערבה, ויש אומרים עיקרי תאנה, ויש אומרים עיקרי רימון, שאין מרים כהם, וחכמים אומרים הרדופני עץ הוא, ואין מר כמוהו. אמר רישמעאל בנו של ריוחנן בן ברוקה, ראה מה גדולים נסים של הקדוש ברוך הוא, בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקדוש ברוך הוא במר מרפא את המר, שנאמר כי [אעלה ארוכה לך] וממכותיך ארפאך נאום ה‘ (ירמיל יז), במה שהוא מכה הוא מרפא, אמר הקדוש ברוך הוא למשה שיתן דבר מר בתוך דבר מר למתוק בו, כיוצא בו כתיב ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח וגו‘, ויאמר כה אמר הרפאתי למים (מב =מלכים ב‘= ב כא), כיוצא בו ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וגו‘ (ישעילח כא), והלא בזמן שנותנים שרף של תאנים על הבשר מיד הוא מתאכל, אלא כדי לעשות נס

תרגום אונקלוס שמות פרק טו פסוק כה 

(כה) וצלי קדם יי ואלפיה יי אעא ורמא למיא ובסימו מיא תמן גזר ליה קים ודין ותמן נסייה:

דגל מחנה אפרים שמות פרשת בשלח 

ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו העם על משה וגוויורהו העץ וישלך אל המים וימתקו המים וגוויאמר אם שמוע תשמע וגוכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הרופאך (טו, כג). יש בזה סוד ורמז נכון לפי עניות דעתי ולהבין התרגום על ויורהו העץ ואולפיה האעא, ונקדים הפסוק (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח והיינו צדיק הוא בחינת תמר כי כמו תמר לית דכר בלא נוקבא כך הוא הצדיק שדבוק תמיד ביראת הכל הימים ותמן שכינתא שריא וממילא שורה תמן היתברך גם כן כמו שכתוב (שמות כ‘, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וגוותרגומו בכל אתר דאשרי שכינתי תמן וכונמצא הוא מעורר תמיד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והנה כבר נתבאר זה לעיל שהתורה נקראת גם כן תמר כי תריג מצוות התורה עם עשרים ושבע אותיות התורה הוא מספר תמר, וזה יש לומר הרמז בכאן ויבואו מרתה היינו שנפלו ממדריגתם שהיו דבוקים בצדיק ובתורה הנקראים תמר ועשו מן תמר מרתה, ולא יכלו לשתות מים היינו התורה, כי מרים הם היינו הם עצמם מרים שנפלו ממדריגתם והוא על דרך דאיתא בתיקונים (תיקון כא נג ב) על ויבאש היאור ולא יכלו לשתות מים מן היאור (שמות ז‘, כא) כי תורה אור סרחת לגבייהו וכווזהו נמי כי מרים הם, הם הם המרים ונדמה להם תורה וצדיקים למרה ואינם יכולים לדבר בהם ובזה גורמים התעוררות תגבורת הדינים עליהם וזהו וילונו העם על משה שמתחילין לדבר רע על הצדיק ובזה נתעורר הדין הקשה עליהם ויורהו העץ ותרגומו ואולפיה האעא, אעא מספר עב שהוא מדת חסד שמספרו עב, היינו שהיתברך היה לומד אותו איך להמתיק מרירות הדינים על ידי מדת החסד וזהו וישלך אל המים וימתקו המים שעל ידי מדת החסד נעשה מים מתוקים וערבים הנובעים ממקור מים חיים, ויאמר אם שמוע תשמע לקול האלהיך וגוכל המחלה כי שמונים ושלש מיני חולאים יש שתולין במרה כמנין מחלה וזהו לא אשים עליך כי נמתק מרירותם על ידי כי אני הרופאך היינו בשם הויה מדת החסד אני רופאך והבן

Advertisements