The Body and Soul of Kashrut: Shmini 5775

I recently booked that rare flight which offers menu options, and was curious to peruse the fourteen choices currently available: Kosher, Asian Vegetarian, Dairy Vegetarian, Low cal/chol/fat, Vegetarian Non-Dairy, Hindu, Halal, Low Sodium, Gluten Free, Diabetic, Toddler, Child, Baby, and… Bland. My experience of airplane food is that it is always bland, but I suppose they are capable of adding extra blandness for those who require it. The list is interesting because it respects a variety of concerns equally: health, religion, life-stage and taste. Looking at this list with an anthropologist’s eyes, it would be hard to summarize the culinary values of the culture that produced it. There is no explanation, just a list of particulars, and it is up to the passenger to sort out which of the options best suits her needs for the flight.

Likewise, the Torah lists animals which are permitted or forbidden for Israelite cuisine here in Parshat Shmini (Leviticus, Chapter 11) and also in Parshat Re’eh (Deut. Chapter 14) with little explanation. We don’t know why the criteria listed for land animals and fish are significant, nor why no criteria are provided for birds. Mary Douglas notwithstanding, there is no convincing explanation of why cud-chewing or split hooves make an animal pure or not. It is quite possible that this list is not prescriptive but descriptive. Perhaps the Torah already knew which animals were in and out, and gave the physical signs as a shorthand to remembering what could be eaten.

Yet the Torah is not in the end silent about its motives. Eating animals that “swarm” (השרץ), apparently causes the eater to resemble them (שקץ). On the other hand, distinguishing between the animals as the Torah commands allows a person to come closer to the holiness of God. Making such distinctions is itself considered a unique human capacity according to the famous Midrash about Adam naming the various animals. Bereshit Rabba explains that the angels were unable to accomplish this task, but Adam did it with alacrity. When God asks Adam to name himself, he chooses the name Adam since “from the adamah/earth I was taken.” Finally, God asks Adam, “and what is My name?” Without hesitation, Adam replies “Adonai, for you are the lord (Adon) of all the earth.” Thus Adam names not only the animals but himself and even God.

This midrash is repeated in Tanhuma Shmini with reference to the laws of kashrut. Moses is unable to differentiate between the various species until God shows him some sort of hologram of each kind (just as he is shown the Menorah and the new moon). Other versions of this midrash have Moses struggling to understand the types of blemish that would render an animal unfit to be presented as a first born. In any event, the point seems to be that making distinctions is a difficult but essential human activity. Recognizing the animals in all of their remarkable diversity allows one to recognize oneself, and eventually to recognize one’s God. 

Is kashrut likewise a difficult but essential Jewish activity? Certainly there are many educated, active and ethical people for whom our ritual food regulations are of no significance. I would never question the earnestness of their Jewish attachment, and I have no certainty that kashrut is a guarantee of a meaningful Jewish identity that can be transmitted through the generations. Yet it would be a mistake to minimize the significance of kashrut. The Torah here emphasizes its power to connect a person to God (v.44). When every food decision is linked to both the biblical and rabbinic tradition, then Judaism becomes a constant feature of one’s life. Kashrut creates community, since those who observe it must seek out places where it can be observed, and kashrut is linked to prayers of gratitude that elevate eating to a form of worship.

Of course, there are many cases of the betrayal of Jewish values by those who supervise kashrut, and the profit motive of kosher supervision can easily corrupt the practice, undermining its moral grounding. In Jerusalem last fall I began to notice restaurants that offer an alternative form of supervision that avoids the whims of the chief rabbinate. They are legally barred from using the word “kosher” to describe their practice, but they display rabbinic certificates assuring the customer that “all Jewish rules related to food” have been observed. As a more diverse collection of Jews pays attention to Jewish eating and gets involved in supervising the ways that their food complies or contends with Jewish values, there is a chance that we can fulfill the biblical mandate, to sanctify ourselves.

Coming just after Pesah, with its intrusive food regulations, Parshat Shmini reminds us that our eating decisions are central to Jewish devotion every day of the year. I wish you tasty, healthful and sacred meals on this Shabbat kodesh.

ויקרא פרק יא, מא-מז 

(מא) וְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל: (מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל־גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע עַד כָּל־מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל־ הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי־שֶׁקֶץ הֵם: (מג) אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: (מד) כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ: (מה) כִּי אֲנִי יְקֹוָק הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל־נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל־הָאָרֶץ: (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: 

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה יז 

אמר ר’ אחא בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את אדם הראשון נימלך במלאכי השרת אמר להם נעשה אדם (בראשית א כו), אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם, מה עשה הקדוש ברוך הוא הביא לפניהם בהמה וחיה ועופות, אמר להן זה שמו מה שמו, ולא היו יודעין, וזה מה שמו, ולא היו יודעין, העבירם לפני אדם אמר לו זה מה שמו, שור, וזה מה שמו, גמל, וזה מה שמו, חמור, וזה מה שמו, סוס, הה”ד ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו’, אמר לו ואת מה שמך, אמר לו אני נאה להיקראות אדם שנבראתי מן האדמה, ואני מה שמי, אמר לו לך נאה להיקראות י”י, ואת הוא אדון לכל בריותיך 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן יא 

[יא] [זאת החיה אשר תאכלו]. שלשה דברים נתקשה משה, מעשה המנורה, והירח, והשרצים. מעשה המנורה כיצד, בשעה שעלה משה היה הקדוש ברוך הוא מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן, כיון שהראה לו מעשה המנורה נתקשה בו משה, א”ל הקדוש ברוך הוא הרי אני עושה אותה לפניך, מה עשה הקדוש ברוך הוא, הראה לו אש לבנה, [אש אדומה], אש שחורה, אש ירוקה, ועשה מהן את המנורה, גביעיה כפתוריה ופרחיה וששת הקנים, ואומר לו זה מעשה המנורה (במדבר ח ד), שהקב”ה מראה לו באצבע, ואעפ”י כן נתקשה, מה עשה הקדוש ברוך הוא חקקה על ידו, אמר לו רד ועשה כשם שחקקתיה על ידך, שנאמר וראה ועשה (כתבניתם) [בתבניתם] (שמות כה מ), ומנין שחקקה על ידו, שנאמר וישלח תבנית יד (יחזקאל ח ג), ואין תבנית אלא מעשה המנורה שנאמר וראה ועשה (כתבניתם) [בתבניתם] וגו’, ואעפ”י כן נתקשה ואמר מקשה [תיעשה המנורה] (שמות כה לא), מה קשה היא לעשותה, א”ל הקדוש ברוך הוא השלך את הזהב לאש והיא תיעשה מאליה, שנאמר מקשה תיעשה המנורה [תיעשה כתיב] מעצמה תיעשה. הירח מנין, ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה (שם /שמות/ יב א ב), כזה ראה וקדש, הראה לו באצבע החודש הזה. בשרצים מנין, שנאמר וזה לכם הטמא [בשרץ השורץ על הארץ] (ויקרא יא כט), תפש הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו זה תאכל וזה לא תאכל, [שנאמר] (וזה) [זאת] החיה אשר תאכלו [וגו’ אך את זה לא תאכלו] (שם שם /ויקרא י”א/ ב ד), ואל תתמה על הדבר, שהרי הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון כל בריות וקרא שמות, לאחר שקרא לכולן שמות, א”ל הקדוש ברוך הוא ואני מה שמי, א”ל ה’ הוא שהכתוב אומר אני ה’ הוא שמי (ישעיה מב ח), [זה שמי שקרא לי אדם הראשון], הוא שמי שהתניתי ביני ובין בריותי, ומה אדם הראשון העביר הקדוש ברוך הוא את הבריות לפניו, משה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש להזהיר את ישראל על הטומאות ועל הטהרות אתה תמה שהראה לו ואמר לו זאת (תאכלו וזאת לא תאכלו) [החיה אשר תאכלו]. (שא”ל).