Shabbat Emor 5775

Perhaps the most radical idea in Jewish theology is that God’s holy status is dependent upon human conduct, specifically on the behavior of Israel. Far from being an “unmoved mover,” the God of Israel is deeply invested in the conduct of God’s servants. The rabbis, especially the mystics among them, understand the covenant as an elaborate dance between partners, with God leading by a step, and then Israel responding, as in the pas de deux of French ballet. Passover is understood as the divine awakening—a grand entrance made by God onto the stage of history—but it is followed by a series of small delicate steps taken by Israel during the counting of Omer (like the adagio) before the two dancers come together for a synchronized coda at Mt. Sinai.

Rabbi Levi Yitzhak of Berditchev writes in Kedushat Levi that the command in our portion (23:15) to “count for yourselves” (וספרתם לכם) implies a divine desire that Israel will “awaken below,” integrating each of the seven attributes of divinity week by week so that the flow of blessing can be channeled through them. This is a beautiful and affirming understanding of the covenant between God and Israel. 

Yet there is another side to sanctification which is associated with one of the most important verses of our portion, in which God declares, “I will be sanctified in the midst of Israel” (22:32). This concept that God becomes sanctified through Israel is repeated several times by the prophet Ezekiel, but in those cases, it seems that God is using the people Israel to demonstrate God’s providence in the “eyes of the nations,” specifically by gathering them from among the peoples and bringing them back to the holy land. Here God becomes holy by first punishing and then rescuing Israel, which is less of a covenantal partner than a prop for the demonstration of divine power. 

Even darker is the association of this verse with Israel’s martyrdom. In the third chapter of Daniel, the three Jews Shadrach, Mesach and Abed-Negdo refuse to worship Nebuchadnezzar’s golden statue. When he threatens to cast them into a fiery furnace they bravely reply that God can rescue them, but even if not, “we will not serve your god of worship the statue of gold that you have set up.” Early Midrashim from Sifra and Pesikta Zutrata link these verses, saying that God is sanctified when God’s servants martyr themselves with no expectation of a miraculous rescue. While the Talmud cites Lev. 22:32 as a proof text that God is sanctified when ten Jews gather in prayer (B. Brakhot 21a), the verse is understood elsewhere (B. Sanhedrin 74b) to be the basis for the requirement to martyr oneself by refusing to violate the mitzvot in public. When a person demonstrates that they value God’s command even more than their own life, then God is “sanctified among the people of Israel.” I think that this may be the most plausible explanation of Moses’s response to the death of his nephews Nadav and Avihu, “this is what the Lord meant—I will be sanctified by those closest to me.”

The connecting thread between all of these interpretations is that God is affected by the decisions and destiny of Israel. When Israel suffers in exile, God’s “brand value” declines, but then when Israel is redeemed, God’s brand soars. When Jews choose to sacrifice their money and even their bodies to observe the command, then God is exalted, but when Jews abandon the commandments in favor of their personal gain, God’s name becomes desanctified or made normal, which is the dreaded flip side of the matter, hillul Hashem.

I don’t know many people who are eager to martyr themselves to sanctify the divine name, and fortunately we live in a time when it is unlikely that we will  be presented with the opportunity. Moreover, given the horrible behavior of people of other faiths who are eager to murder in God’s name, we may well feel that the entire concept is tainted (though fortunately, Judaism does not view martyrdom as an excuse for killing others). So, is the concept of kiddush Hashem irredeemable?

I think not. Indeed, I think that the demand that Jews intentionally deny themselves some pleasures and conveniences in order to serve God is the very essence of being Jewish. When we remove such inconvenient demands, one after the other, then we shift our religious priorities from other to self, diminishing the concept of covenant and the need for a communal religion. We need mitzvot to mean commandments, and we should be teaching them as such. However, it seems to me that our own religious community has a distinctive take on what it means to be commanded. The Torah this week interrupts the description of the festivals in Chapter 23 to command poverty relief measures such as leaving the corners of your field for the poor. We must demand more of ourselves and each other, not less, so that Judaism becomes a constant exercise of altruism and service. 

The concept of kiddush Hashem, of sanctifying God’s name, is essential to Jewish theology and practice. It is what motivates us to gather publicly to pray and to perform other mitzvot, and it requires us to identify publicly as servants of the Holy One. It requires expense and inconvenience, and in desperate times, it even requires self-sacrifice. Yet the reward of such service is great. It allows one’s life to assume far greater meaning than could ever be realized by an individual. Our lives may become devoted to ameliorating suffering, pursuing justice, and creating holiness. In so doing, not only may we become holy, but so too does God become holy in the midst of God’s people.

ויקרא פרק כג, טו-טז

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

קדושת לוי ויקרא פרשת אמור

או יבואר, וספרתם לכם, והוא קרוב לאופן הנ”ל. כי הנה בפסח נתגלה אלהותו על ידי ניסים ונפלאות, ושראוי לעבדו, אמנם השם יתברך רוצה הגם שהוא מעורר אותנו מלמעלה לעבדו, שנהיה אנחנו חפצים להתעוררות הזה. וזה סוד הספירה, שבשבוע הראשון אנחנו חפצים באהבתו, ובשבוע השניה אנחנו חפצים ביראתו, ובשבוע השלישית אנחנו חפצים שיתפאר בנו כאב המתפאר בבנו, ובשבוע הרביעית והחמישית שנאמין באמונת הבורא ברוך הוא, ובשבוע השישית שנהיה אנחנו דבוקים ומקושרים בעבודתו, ובשבוע השביעית שאנחנו ממליכים אותו על כל העולם כולו ועלינו. לכן אחר שאלו המדות נמשכים מהבורא ברוך הוא באלו ימי הספירה, יש לאדם בימי הספירה להתבודד ולעבוד את ה’ אלהינו, כיון שבאלו הימים נמשכים אלו המדות הישרים לעמו בית ישראל. ובפרט בעת הספירה יש לאדם לשמוח ולדבק את עצמו באלו המדות ישרים, כיון שאדם חפץ שמידות ישרים ימשוך בו, כמאמר חכמינו ז”ל (מכות י, ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.

ויקרא פרק כב, לא-לג

(לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק: (לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם: (לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק:

יחזקאל פרק כ, מא-מב

(מא) בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם: (מב) וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְקֹוָק בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל־ הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם:

יחזקאל פרק כח, כה

(כה) כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּקַבְּצִי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן־הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב:

דניאל פרק ג, טז-יח

(טז) עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא־ חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל־דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ: (יז) הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי־אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן־יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב: (יח) וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא־לָךְ מַלְכָּא דִּי לאלהיך לֵאלָהָךְ לָא־איתינא אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד:1

ספרא אמור פרשה ח

(ד) ולא תחללו שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש וכשהוא אומר ונקדשתי מסור את עצמך וקדש שמי, יכול ביחידי תלמוד לומר בתוך בני ישראל המרובים. (ה) מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס…. (ו) המוציא אתכם מארץ מצרים, על תניי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תניי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי להיות לכם לאלהים, על כרחכם, אני ה’, אני נאמן לשלם שכר.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור דף סב עמוד א

ונקדשתי בתוך בני ישראל. מסור אתה עצמך למיתה להקדיש את שמי בתוך בני ישראל במרובין. מכאן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס עושין לו נס שכך מצאנו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג) לא השחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כא עמוד ב

וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה – שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא תוך תוך. כתיב הכא: ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם: הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב

בעי רבי ירמיה: תשעה ישראל ונכרי אחד מהו? תא שמע, דתני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכולהו ישראל – אף כאן עשרה וכולהו ישראל.

שפת אמת ויקרא פרשת אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בנ”י וסמוך לי’ פרשת מועדות שהיא לרמוז שזוכין אל הקדושה ע”י המועדות. ולכן נק’ מקראי קודש כו’. ונראה לבאר כי ג’ קדושות הן כדאיתא בזוה”ק קודש קדוש קדושה. ונראה שהם הני תלתא דאיתא קוב”ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ואיש הישראלי יכול לזכות אל הקדושה ע”י ג’ כוחות אלו. הקדוש ברוך הוא וב”ש קדוש ונבדל וגבוה מכל גבוה והוא קדש. אכן התורה היא עמודא דאמצעותא ונק’ קדוש שע”י התורה נמשך הקדושה שהתורה מלמדת בתרי”ג מצות איך להמשיך הקדושה בעולם כמ”ש קדשנו במצותיו. ויש עוד בחי’ קדושה בבנ”י שע”ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכינו. ובכח עזר הקדוש ברוך הוא וסיוע התורה וכח הנטמן באדם עצמו באלה הג’ נשלם הקדושה. והוא עצמו ג’ המועדות. בפסח זמן חירותנו שהי’ בעזר עליון כמ”ש ביד חזקה וע”ז אמרו לולא הקדוש ברוך הוא עזרו א”י לו. כמ”ש צופה רשע לצדיק כו’ ה’ לא יעזבנו בידו. וזמן מתן תורתנו הוא בחי’ קדוש. וזמן שמחתנו הוא קדושה שבנ”י מקבלין והוא שמחת תורה שהתורה הניחה רשימה בהאדם. ומסתמא הג’ עבירות צריכין למס”נ עליהם הם מכוונים מול אלה הג’ קדושות. ע”ז היא מבטל קדושה הנמשכת בעזר הש”י. וג”ע מבטל כח התורה כי המילה היא אמירה יחידית וראשונה כמ”ש שש אנכי על אמרתך וניתנה ראשונה לומר שע”י מצוה זו יכולין לקבל כל מצות התורה. וכ”כ מגיד דבריו ליעקב כדאיתא במד’ מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. וגם המילה עצמה היא אות ושם קדוש שנחתם בבשרנו וע”י זה השם יכולין לזכות לכל התורה שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולכן ג”ע מבטל כח התורה. וש”ד מבטל כח הנפש. ולכן צריכין למסור נפש על ג’ אלו לקיים ונקדשתי [וג’ הנ”ל נרמזין ג”כ בברכת אתה קדוש ושמך שהתורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא וקדושים יהללוך הוא קדושת ישראל כנ”ל]:

116. Shadrach, Meshach, and Abed-Nego, answered and said to the king, O Nebuchadnezzar, we have no need to answer you in this matter. 17. If it be so, our God whom we serve is able to save us from the burning fiery furnace, and he will save us from your hand, O king. 18. (K) But if not, be it known to you, O king, that we will not serve your gods, nor worship the golden image which you have set up. (OJPS trans)

Advertisements