Clearing the Mind to Hear the Voice: Yitro 5776

What do you feel when listening to the Shofar on Rosh HaShanah and Yom Kippur? It is very difficult to describe the experience of hearing the shofar. There are many regulations and associations that come with the shofar, of course, and some of these may come to mind while we listen to the “voices of shofar.” We are aware of halakhot about the type of horn we use and the variety of notes. We recall the image of Akedat Yitzhak and realize that the shofar is meant to remind God of that act of sacrifice and to view us with mercy. All of the verses about the shofar fill our minds with texts and contexts on the great themes of creation, revelation and redemption. But in the moment when we actually listen to the shofar we try not to think of any of those things. Those associations become peripheral to the pure and powerful experience of sound.

When we really hear the shofar the effect is one of bringing us to attention—we become fully aware, not of any thing, but simply aware—listening, absorbing, and being present. We are not alone, but with people who share our experience. And that, I think is what the Torah is trying to tell us this week about Matan Torah. There is the decalogue, of course, and Parashat Yitro is followed by Mishpatim and then dozens of chapters of Torah filled with regulations regarding the tabernacle, the priesthood, the sacrifices and purity laws. But first—before all of that, and also after it—is the experience of simply standing at attention and listening to the powerful and even frightening sound of the shofar. The Torah is teaching us about God—not a thing, not an image, not even a word—to experience God in truth is to release all limitations and stand in dumbstruck wonder, awe, and love.

Exodus 19, verses 13-19 speaks about the duration of the sonic blasts, leading the people to tremble in the camp, even as the mountain begins to shake. We have to imagine being in the middle of an earthquake—rumbling ground, bizarre sensory experiences, fear and trembling. Verse 19 gives the most peculiar coda to this section—Moses would speak, and God would respond “b’kol” which may mean “with sound.” Moses tries to articulate the message of revelation, but God continues to respond with sound. Once we enter chapter 20 it appears that all of this sound was meant to prepare the people for the literal revelation of the decalogue. But as Ben Sommer discusses in his chapter “What Happened at Sinai?” in the book Revelation and Authority, it is not at all clear to the classical or medieval rabbis, to Hasidic masters, or to modern theologians like Buber, Rosenzweig or Heschel that the words of Exodus 20 were heard as discrete words by Israel. Instead, it is plausible that what the people heard was sound, what they saw was light, and what they felt was presence—the words of Torah were a response to revelation.

Joshua 6:5 alludes back to Exodus 19:13 in describing how the shofar blasts at Jericho resulted in the walls of that city falling down. The shofar is an irruption of cosmic power, and when it stops, reality returns. Mekhilta D’Rabbi Yishmael and many parallels teaches that there is nothing special about any given physical space—Mt Sinai reverts from being an overwhelming theophany zone to being just another mountain; the Holy of Holies space returns to wilderness once the Tent of Meeting is packed up. We recall Jacob’s surprise that “God is in this place and I did not know.” The Torah depicts God as on the move, and modern scholars understand the priestly section of the Torah as focused on the highly complicated and ultimately impossible task of keeping God present in the midst of the camp. 

Midrash Pirkei D’Rabbi Eliezer preserves a teaching in the name of R’ Hanina b. Dosa that claims that a single ram was created at dusk of the first week in order to unite all of the miraculous stories of the Bible—its ashes were burned in place of Isaac, true, but its coat was worn by Elijah, its smaller horn were used to reveal Torah at Sinai, and its larger horn will signal the redemption. Rashi alludes to this midrash in saying that the shofar of Sinai was from the ram of the Akedah. Ramban raises a halakhic objection—Abraham would have burned the entire animal, including its horns, at Mt. Moriah. But then he rescues the midrash by saying that it contains a secret: it was not the physical horn if Moriah that returned at Sinai, but the emotion of fear—the fear of Isaac (pahad Yitzhak) was experienced by all the people at Sinai (vayeherad kol ha’am)—and this is what they experienced at Sinai. Not words, but emotion. Fear was the primary experience of Sinai.

We are apt to resist this perspective. We are people of words, and we cherish the words of revelation throughout the Torah. We are analytical people who delight in their interpretation. Finally, we recoil from understanding God as a “mighty voice” that leads to fear and trembling, and prefer to think of God as a gentle voice of love. But there is a time and place for all things—including the experience of awe and even fear. This Shabbat as we stand for the Decalogue, let us pause in silence and try to hear the reverberation of the Shofar blasts, trembling before God, and only then returning to the realm of language and interpretation. 

שמות פרק יט, יגיט

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: (יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: (יט) וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:

יהושע פרק ו, דה

(ד) וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: (ה) וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ:

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ג

במשוך היובל המה יעלו בהר. כשימשוך היובל את קולו, אתם רשאין לעלות בהר. ריוסי אומר, מכאן אמרו, לא מקומו של אדם מכבדו, אלא הוא מכבד את מקומו, כל זמן שהשכינה בהר, כל הנוגע בהר מות יומת, נסתלקה שכינה, הכל רשאין לעלות בהר.

פרקי דרבי אליעזר (היגר) – “חורבפרק ל

רחנניא בן דוסא אומאותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה, אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו זל שנאיש בעל שער וכו‘, קרניו של איל, של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנויהי במשוך בקרן היובל, ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנוהיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה הלמלך על כל הארץ

רשי שמות פרק יט

במשך היבל כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול,צ וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות: היבל הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו שלק יצחק היה:

רמבן שמות פרק יט

(יג) במשוך היובל המה יעלו בהר הוא שופר של איל, ושופר אילו של יצחק היה (פדרא לה). לשון רשי. ולא הבינותי זה, כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו, והקרנים והטלפים הכל נשרף בעולות (זבחים פה ב). אולי גבל הקדוש ברוך הוא עפר קרנו והחזירו למה שהיה. אבל לפי דעתי האגדה הזו יש לה סוד, ואמרו שזה הקול הוא פחד יצחק, ולכך אמר (פסוק טז) ויחרד כל העם אשר במחנה, ולא השיגו דבור בגבורה הזאת זולתי קול (דברים ד יב):

צרור המור ויקרא פרשת בהר

ולפי הנסתר בסוד השמיטה והיובל תלוים סודות התורה כולה ומעשה בראשית. כי כמו שהעולם נברא בוימים ובשביעי שבת. כן צוה בכאן שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וכן היובל שנת החמישים הוא סוף שבעה שמיטות. והוא שבת הגדול והוא שופר הגדול. ולכן צוה והעברת שופר תרועה. כי הוא סימן שילוח עבדים לחפשי. ולכן אמר וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ וגו‘. והוא רמז לחמשים שערי בינה. וכנגדם נזכרה בתורה יציאת מצרים חמשים פעמים. לפי שאז יצאו ישראל לחירות. ולכן ניתנה התורה שהיא סוד חמשים שערי בינה בשופר. כדי להמשיך השכינה למטה. כאומרו הבקול שופר. ובמשוך היובל שהוא קול ארוך הוא סימן לסילוק השכינה. המה יעלו בהר. ולכן אנו אומרים ביום הכיפורים אחר נעילה ההוא האלהים שבעה פעמים. לעלות השכינה מספירה לספירה ומרקיע לרקיע עד שבעה רקיעים. ואז תוקעים בשופר סימן לסילוק שכינה. כמו שנאמר ביום הכיפורים תעבירו שפר.