Sometimes it is not ornament but infrastructure which is the most interesting and enduring feature of a building. The tabernacle was a beautiful building with bronze, silver, gold as well as luxurious and colorful fabrics. Underneath all that was the acacia wood, atzei shittim, with upright planks that were held together by staves—also made of acacia and also plated with gold. In chapters 26 and 36 of Exodus we read that there were five such bars on each flank of the tabernacle—north and south—as well as on the shorter western wall. To the east the tabernacle was open with just the screen barring access to the entrance. The bars were mostly hidden, but they lent structural integrity to the entire tabernacle, and they were invested with their own special symbolism.

There is a curious detail about the middle bar. The Torah states that the four upper and lower bars each ran half the length of their walls, but the middle bar ran from end to end. The Talmud says somewhat cryptically that the middle bar “stood by a miracle” and some interpreters have claimed that the stave somehow bent without breaking around the corners so that it was a perimeter bar, running literally from end to end of the entire structure. But this explanation is not supported in most commentary, especially because the mystical tradition finds significance in the five bars of each flank, with a long bar in the center. The bars are like fingers, making the two sides like two hands cradling the tabernacle.

A strange story is told in the Zohar (Balak III: 186a-b) about two rabbis who are traveling down the road when they encounter a precocious child (in Aramaic, Yanuka, which is how this story is known). The boy’s mother tells him to go get a blessing from the two sages, Rabbi Yitzhak and Rabbi Yehudah, but he declares that he does not wish to approach them since they have not said the Shema, and are thus under a ban for the day. The sages protest that while it is true, they have a valid excuse—they were attending to a bridal party and were thus exempt from reciting the Shema. But how did you know? The child says that they smell polluted. Still puzzled, the sages sit down to break bread, washing their hands and blessing. Except that Rabbi Yehuda rushes things, saying the blessing while his hands are still dirty. The child severely chastises the rabbis, saying that a person who approaches God with filthy hands deserves to die. He continues by saying that our hands reach to the greatest heights, and it is through the hands that Moses and the priests offered blessings.

What is so special about the hands? According to the analysis offered here in the Zohar, it is because the five fingers of each hand are reminiscent of the five bars (berihim) that hold the planks (kerishim) on each side of the tabernacle together. And just as the middle finger of the human hand is longest, so too is the middle bar of the tabernacle walls elongated, stretching from end to end. In the sefirotic system, this middle bar represents Tiffereth, the channel of blessing from the infinite realm to the world below. If a person washes hands before offering blessing, then the divine power is channeled with purity. If not, then the “pollution” diverts this energy to the demonic realm, unleashing evil and destruction in the world. That is a lot of responsibility to hold in your hands! Thus it is essential to wash hands not only before the meal but also before birkat hamazon, the custom known as mayim aharonim, “final water.” 

We may not have a tabernacle, but we do have hands, and the Zohar prompts us to consider their spiritual potential. Within this realm of discourse, it is the ritual purity of hands that counts. When our hands are washed correctly, then we can become a channel of blessing, something like an electric socket that connects domestic appliances to the great power grid. As Psalm 24 says, a person with clean hands and a pure heart can ascend the mountain of the Lord. Jewish spirituality is very much embodied, and small details like washing the hands before prayer can elevate the act of worship.

But we can also think of the hands as a symbol of social connection. We shake hands with other people to show friendship, and we join hands to indicate solidarity. When we “lend a hand,” it is understood as sharing labor and investing in the success of our neighbor. What if this conduct were seen not only as friendly and helpful, but also as sacred and just? 

This Shabbat we will read about the tabernacle, and also about the collection of shekels for the construction and upkeep of the tabernacle and later temple. A half shekel poll tax provided revenues for public benefits such as the repair of roads used by pilgrims, and the preparation of the Temple for another year of worship. In our post-Temple religion, Jews have continue to collect coins before Purim to be distributed to the poor for food and other necessities of the holiday season. It is appropriate to wash hands with water before prayer, but there is another type of hakhsharat yadaim or preparation of the hands. When we reach into our pocket and pull out cash to give as tzeddakah, then our hands truly become beautiful, representing the power of Tiffereth in the world. As we remember the tabernacle and its arcane architecture, let it point to the physical reality that each of us experiences. Let our hands express our values—in purity and in righteous, so that they can bind us closer to God.

שמות פרק כו, כו-כט

(כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד: (כז) וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה: (כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה: (כט) וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב:

 

שמות פרק לו, לא-לד

(לא) וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת: (לב) וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה: (לג) וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה: (לד) וְאֶת הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב:

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף צח עמוד ב

והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד.

 

רש”י שמות פרק כו פסוק כו

(כו) בריחם – כתרגומו עברין ובלעז אישבר”ש [מוטות]:

חמשה לקרשי צלע המשכן – אלו חמשה שלשה הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעת מצד זה וזה נכנס בטבעת מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצאו שעליון ותחתון שנים שהן ארבע, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל ומבריח מקצה הכותל ועד קצהו, שנאמר (פסוק כח) והבריח התיכון וגו’ מבריח מן הקצה אל הקצה, שהעליונים והתחתונים היו להן טבעות בקרשים להכנס לתוכן שתי טבעות לכל קרש, משולשים בתוך עשר אמות של גובה הקרש, חלק אחד מן הטבעת העליונה ולמעלה וחלק אחד מן התחתונה ולמה, וכל חלק הוא רביע אורך הקרש, ושני חלקים בין טעת לטבעת,מ כדי שיהיו כל הטבעות מכוונות זו כנגד זו. אבל לבריח התיכון אין טבעות, אלא הקרשים נקובין בעוביין והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכוונין זה מול זה, וזהו שנאמר בתוך הקרשים. הבריחים העליונים והתחתונים שבצפון ושבדרום אורך כל אחת חמישה עשר אמה, ובתיכון ארכו שלשים אמה, וזהו מן הקצה אל הקצה, מן המזרח ועד המערב, וחמשה בריחים שבמערב אורך העליונים והתחתונים שש אמות והתיכון ארכו שתים עשרה כנגד רוחב שמונה קרשים, כך היא מפורשת במלאכת המשכן (פרק א):

 

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק דף קפו עמוד א

רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא, חמא לון לאלין חכימין, א”ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן, קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא, א”ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו ק”ש והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי ק”ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא, שמעו אינון ותווהו ארימו ידייהו ובריכו ליה, אמרו ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא ולא הוה ב”נ לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק”ש בעונתיה ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה, אמרו ליה ברי במה ידעת, א”ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו, תווהו יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא, ר’ יהודה הוו ידוי מלוכלכן ונטיל ידוי ובריך עד לא נטיל, א”ל אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות, ומאן דבריך בידים מזוהמות חייב מיתה, פתח ההוא ינוקא ואמר (שמות ל) בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו’, ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן חייב מיתה, מ”ט בגין דידוי דב”נ יתבין ברומו של עולם, אצבעא חדא אית בידא דב”נ ואיהו אצבעא דארמ’ משה, כתיב (שם כו) ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית, וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה ואי תימא דההוא בריח התיכון אחרא הוא דלא הוה בכללא דאינון חמשה, לאו הכי אלא ההוא בריח התיכון מאינון חמשה הוה תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמצעיתא הוא הוה בריח התיכון עמודא דיעקב רזא דמשה[דף קפו עמוד ב] לקבל דא חמש אצבעאן בידא דבר נש, והבריח התיכון באמצעיתא רב ועלאה מכלא ביה קיימין שאר אחרנין, ואינון חמש בריחין דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו, וברית קדישא אתער (ס”א אתגזר) בחמש אצבען דידא ומלה (נ”א סתימא) תימא הוא על מה דאמרת ועל דא כל ברכאן דכהנא באצבען תליין פרישו דידא דמשה ע”ד הוה, אי כל דא אית בהו לית דינא למהוי בנקיו כד מברכין בהו לקודשא בריך הוא בגין דבהו ובדוגמא דלהון מתברך שמא קדישא, ועל דא אתון דחכמיתו טובא היך לא אשגחתון להאי, ולא שמשתון לר’ שמעיה חסידא ואיהו אמר כל טנופא וכל לכלוכא סליקו ליה לסטרא אחרא דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן (תרומה קנד ב) על דא מים אחרונים חובה וחובה אינון תווהו ולא יכילו למללא