What does God smell like? The question seems to be absurd—as much as asking what God looks like or sounds like. Even more so, perhaps, since the Bible brims with accounts of the divine voice and appearance, ineffable though they may have been, but says nothing about God’s scent. Any physical quality of God is a human projection, and yet such projections still have power. We can imagine viewing the divine glory, comparable to a brilliant cloudburst in the sky, or hearing the divine voice, whether in the power of thunder or the quiet beauty of birdsong. But smell? What would God smell like? 

Consider the experience of Israel encamped around the tabernacle. Inside its sacred precincts were special objects—the menorah, the table of show bread, the incense altar, and deep within, the holy ark. They could imagine what these objects looked like, and they received reports of what Moses heard of the divine voice within. But these were mediated experiences. The only direct sensation accessible to them must have been the scent of the incense. It was burned in the tent each morning and evening—perhaps a whiff of that luxurious aroma wafted into the camp, allowing the Israelites to sense the divine service within. Perhaps when they smelled the incense our ancestors allowed themselves to imagine that they were somehow smelling God.

The sense of smell triggers intense associations, summoning distant memories and stirring the imagination powerfully. Numerous verses in the Bible allude to this sense. Proverbs 27:9 states, “Oil and incense gladden the heart.” Chapter 4 of the Song of Songs is redolent with exotic fragrances, climaxing in v.16 with, “Awake, O north wind, Come, O south wind! Blow upon my garden, that its perfume may spread. Let my beloved come to his garden and enjoy its luscious fruits.” Just as animals are attracted by scent, so too is the arrival of the lover accelerated by this perfumed garden. And if human love can be stimulated by perfume, then incense was also understood by our ancestors to summon the divine.

Parashat Titzaveh concludes with a description of the incense altar, the mizbeah miktar ketoret, which was constructed of acacia wood with a thin plating of gold (the thickness of a gold coin, according to b. Hagigah). This altar was closest to the curtain before the holy of holies, and so its offerings were closest to the divine presence above the cherub wings. As scholars both modern and ancient noted, the term mizbeah is out of place—it refers to “slaughter” but on this altar, no animal was ever burned, nor was a meal offering or libation of wine or water ever consumed on its golden surface. And yet, this little hidden altar was in some ways more precious than its bigger counterpart in the courtyard. Out there the animals died in their multitudes, and the plenty of the land—bread and wine—were consigned to the flames. But inside the Holy district, only incense burned, and its fragrant flames rose to join the pillar of smoke and fire, linking the divine glory to the humble home in the center of the camp.

Midrash Tanhuma presents a tradition in the name of Rabbi Yitzhak b. Eliezer stating that even after the tabernacle was completed, its utensils were dedicated, and its first sacrifices were offered, the divine presence did not descend until the incense was offered. Citing the verse from Song of Songs, the sage says that the fragrant incense atoned for human sin at that time, and so too will it summon the divine presence to return to Israel at the time of redemption. 

What is our role in all of this? We do not have an incense altar with which to draw in the divine. What we do have is the spiritual beauty of Torah, which is frequently compared to fragrance. We learn that when the Torah was revealed at Sinai the entire earth was filled with fragrance. In the Song of Songs (5:13) the male lover is described as perfumed: “His cheeks are like beds of spices, banks of perfume…”  So too in Midrash Pesikta Zutrata do we learn that Torah sages are like a “bank of perfume” bringing new reasons/flavors to the Torah. 

In addition to improving the fragrance of the world through beautiful words of Torah, so too can prayer be compared to aromatic incense. Psalm 141:2 explicitly pleads that “prayer can become like fragrance” before God. In the mystical literature hints are found about how the incense, with its eleven ingredients, can counteract 11 forms of impurity. Indeed, the incense is studied in Kabbalistic and Hasidic texts such as Noam Elimelech, leading to its inclusion in the morning prayers in many siddurim.

Why should fragrance be so important to spiritual practice? The sages considered the formula for sacrificial incense to be a state secret, and prohibited its duplication for secular purposes. Our ancestors refused to depict God in iconography (though as I discussed last week, the cherubim were closely associated with the divine throne). They believed that the divine voice was overwhelming and inaccessible. But through the invisible experience of smelling the incense, they were transported into a different state of awareness, and imagined that the divine presence could be drawn to their camp.

Some Jews today welcome the “extra soul” by sniffing fragrant herbs like basil, or even pinching snuff into their noses at the start of Shabbat (as I experienced among the Zanzer hasidim many years ago). For me it is the fragrance of my kitchen as we prepare delicacies for dinner that signals the exalted spiritual state of Shabbat. There is nothing like the aroma of fresh baked hallah to alter my mood and prepare me for an exalted experience of God. When the fragrance of Shabbat foods are linked to beautiful words of Torah and ardent prayers, then we can begin to imagine that our own homes have become a Mishkan, a dwelling place for the divine. As the Song of Glory paraphrases Psalm 141, “May my songs be a crown on Your head, and accept my prayers as a savory offering” (ותפילתי תכון קטרת).

Shabbat shalom—may yours be fragrant and filled with love—for the people in your lives and for the divine glory that suffuses all existence.

שמות פרק ל, א-י

(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו: (ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב: (ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה: (ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב: (ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה: (ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם: (ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: (י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה’:

משלי פרק כז פסוק ט

שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ: 

שיר השירים פרק ד פסוק טז

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו: 

תהלים פרק קמא פסוק ב

תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה

אמר ר’ אבהו בשם רשב”ל כשראה אהרן למלאך מתריס כנגדו נתן מחתה על פניו שנאמר (שם /דברים/ לג) ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, להודיעך כמה קטרת חביבה, א”ר יצחק בן אליעזר תדע לך שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות והקריבו וערך על המזבח וסדר את השלחן ואת המנורה ואת הכל ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת מנין דכתיב (שיר /השירים/ ד) עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה על ידי קטורת הייתם מתכפרים ואף לעתיד לבא כן עולות מחים אעלה לך עם קטורת אילים אעשה בקר עם עתודים סלה. 

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק ה

(יג) לחיו כערוגת הבושם. אלו לחייהם של תלמידי חכמים שהם דומין לערוגת הבושם מלאה מיני בשמים, כך לחייהם מלאים טעמי תורה: מגדלות מרקחים. שמגדלים מיני רקחים בפיהם, והם טעמי תורה ושבחו של בורא הכל: שפתותיו שושנים. שפתותיהם של שונים, כענין שנאמר (דברים ו, ז) ושננתם לבניך ודברת בם: נוטפות מור עובר. כשם שריח המור עובר לכל רוח סביבותיו, כך ריח תלמידי חכמים עובר לכל מקום ומקום: דבר אחר לחיו כערוגת הבושם. כל מי שמשים לחייו כערוגה זו שהכל דשין אותה לדברי תורה מתקיימין בידו: מגדלות מרקחים. כשם שהמגדל של ריקוחים נפתח ואינו מריח ריחות הרבה, כך חכם פותח פיו וטעמי תורה נשמעין: שפתותיו שושנים. רכים כשושנים: נוטפות מור עובר. מרים לעבור עליהם.  

נועם אלימלך דברים פרשת דברים

וזהו פירוש הכתוב (שמות ל, א) ועשית מזבח מקטר קטורת והקשה הזוהר הקדוש (ח”ב ריט א) איך שייך להקרא מזבח, והלא מזבח נקרא על שם זבח ועל המזבח הפנימי לא נזבח כלום שום זבח. ועל פי הדברים הנזכרים לעיל יבואר די”א סימני הקטורת היה כדי להכניע י”א כחות הטומאה והם עשתי עשרה יריעות עיזים כידוע וזהו ועשית מזבח, היינו שתזבח כל הקליפות מקטר, פירוש הוא לשון קשר, והיינו אפילו השרים הנקשרים שאתה קושרם בהקודמים כנ”ל כל זה תפעול על ידי קטורת לזבחם ולהכניעם