Don’t be Cowed–Shabbat Shmini/Parah 5776

IMG_3560Shabbat Parah, Cow Shabbat, is one of our more perplexing customs. We chant the passage describing the red heifer ritual in Numbers 19, and then read Ezekiel’s prophecy of a re-purification of Israel, which has been sullied in exile, and which will now receive a new heart and new spirit, returning them to their land and blessing them with peace and prosperity.

According to the Mishnah (Megillah 3:4) Parah is the third of the special portions surrounding Purim and Pesah, and is normally recited on the Shabbat following Purim (Tosefta 3:3 and Bavli 30a) except in years like this one when Rosh Hodesh Nisan and thus Shabbat HaHodesh falls on Shabbat, and there is an extra Shabbat break between Purim and Rosh Hodesh Nisan. In this case we always delay Parah so as to maintain its proximity to Nisan and Pesah. In the Talmud Yerushalmi there is a suggestion that HaHodesh should really precede Parah, since the Sages understand that the tabernacle was first erected on Rosh Hodesh Nisan, and the cow sacrifice was offered the next day. However, the established custom is for Parah to precede HaHodesh. As Rabbi Obadiah of Bartenura explains, Parah is intended to purify all of Israel before the month of Passover.

There is a debate about the status of the mitzvah of reading this special passage. Is it a biblical command, comparable to the mitzvah to remember Amalek before Purim, or not? The halakhists are ambivalent, viewing Parah as a lesser status mitzvah but nevertheless stressing the importance of attending synagogue this week and hearing the portion chanted from the Torah (see Shulman Arukh and Magen Avraham below).

Still, we must ask ourselves why all of this fuss about a mitzvah that has been dormant for two millennia? On Shabbat Zakhor we can recall the many maniacal enemies of the Jewish people from Haman to Hitler and beyond, unfortunately. But what is with this red cow? We are hardly anticipating a new Temple in time for Pesah, like it or not. How excited can we become about an antiquarian ritual that puzzled our ancestors and has no apparent relevance to our own lives?

Enter the Sefat Emet, always reliable for finding a spiritual meaning in an ancient precept. He says that at Mt. Sinai, the souls of Israel ascended and attached to the Tree of Life, becoming immortal. Yet with the sin of the golden calf, they lost this purity and the souls did not wish to return to the impure bodies. So God created the ritual of the red heifer to reassure the souls of Israel that their bodies could become pure once more. In essence, the red heifer allowed us to live in an imperfect state. Shabbat, he says, is also a glimpse of the world to come, and so when Shabbat and Parah are combined, we become capable of reattaching ourselves to Torah, which is the key to eternal life. As we say in the blessing after reading Torah (here I am adding), “v’hayei olam nata bitokheinu”—You have planted eternal life in our midst. In essence, we have not in fact been driven from the Garden of Eden. The Tree of Life is still accessible, if only we can gather the courage and conviction to approach it.

I’m not sure what you make of this. I’m frankly not sure what I make of this! But something about the strangeness of the red heifer calls us to shift focus away from that which is rational and accessible, and to contemplate the possibility of a very different form of existence. On this Shabbat we are invited to enter an exalted state of being—to release our grip on the joys and the pollutions of material existence, and to become once more like Israel at its finest hour—standing at Sinai, eagerly prepared to accept the Torah in love.

משנה מסכת מגילה פרק ג משנה ד

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם בחמישית חוזרין לכסדרן לכל מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה ובפורים בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים:

תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ג הלכה ג

בשלישית פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם אי זו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחוריו

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל עמוד א

בשלישית פרה אדומה וכו‘. תנו רבנן: איזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה. איתמר: רבי חמא ברבי חנינא אמר: שבת הסמוכה לראש חודש ניסן. ולא פליגי; הא דאיקלע ראש חודש ניסן בשבת, הא דאיקלע באמצע שבת.

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת מגילה פרק ג דף עד טור ב /הה

הלכה ורבא בשם רחייה בר אשי אין מפסיקין בין פורים לפרה רלוי בשם רחמא בר חנינה אין מפסיקין בין פרה להחודש אר לוי סימניהון דאילין פרשתא בין הכוסות הללו אם רצה לשתוישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה בדין הוא שתקדום החודש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל

מחזור ויטרי סימן רמ

אם חל להיות ראש חדש בשבת קורא פרשת שקלים. בשנייה זכור. ומפסיקין לשבת הבא‘. ברביעית פרה אדומה. בחמשית החדש הזה. נמצאת הפסקה המוצעת בינתים:

רעובדיה מברטנורא מסכת מגילה פרק ג

בשלישית פרה אדומה להזהיר את ישראל לטהר עצמם כדי שיעשו פסחיהם בטהרה. ואיזו היא שבת שלישית, כל שסמוכה לפורים מאחריה. וכשחל ראש חודש ניסן להיות בשבת, הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לראש חודש ניסן. כדי לסמוך אזהרת טהרת טמאי מתים לפסחים:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרפה סעיף ז

יא (יד) שפרשת זכור (טו) ופרשת פרה אדומה <ב> חייבים לקראם [ב] מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא (טז) למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, (יז) ממ יזהרו לקרותם (יח) בנגינתם ובטעמם (מצא כתוב).

מגן אברהם סימן תרפה

בשלה האריך לצדד שפרשפרה אינה דאורייתא וככ הבח וכמ בתשובת מהריל סיקפב וקסז שלא הזכיר אלא פרשת זכור ובתה סיקח כתב וזל באשרי פו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרשזכור בעשרה, ובתוספות שנץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פזכור, ובתוהקצרות בברכות פב פידפזכור ופפרה חייבים לקרותן מן התורה וכווכן בסמק כתב מע זכור את אשר עשה ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור ביממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכל ולנ ליישב מנהג העולם דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבהכ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן כמש הלבוש ואכ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא יח וכה בראם סיבומשום פפרה סל דלא הוי מדאורייתא דבאמת אין טעם בקריאתמדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא, ולנ שהגירסהנכונכמש בחיהרשבא וזל והקשו שלא מצינו קריאת סת מן התורה אאכ יאמר רשי שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה עכ ממ כל אדם יהא זהיר וזריז במצולבוא למנין, ובמגלה דף יח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דהה בפויבא עמלק יצא: כתב מהריל בכל דפרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צוץ (דמ): יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום המפרשת שובבים תת ויא גם פרשת ויקהל ופקודי ואומרים שומר ישראל וכו‘:

שפת אמת שמות פרשת פרה

וקבעו חכמים לקרות בשבת פפרה. כי בקבלת התורה נתעלו נפשות בני ונתדבקו בעץ החיים. והיו חירות ממיתה כמש אמרתי אלקים אתם כי הנשמה בכחה להפוך הגוף להיות חי כמש ויפח באפיו נשמת חיים כוויהי האדם לנפש חיה. פישימשיך חיות גם להגוף. ואחר החטא ששלט בנו המיתה נסתלק אותו הנשמה. שאי לשרות במקום שיש שם מיתה. רק שניתן לבני טהרת פרה מעין תיקון העתיד. כמש מי יתן טהור מטמא. וכתיב יתן לשון עתיד שאז בלע המות לנצח ויתעבר כל הסטא מעולם. ובמצות הפרה מתעורר הכח שלעתיד וסטא ערקית ויכולין ליטהר מהטומאה ושבת הוא גכ מעין עוהב לכן יכולים לבוא לטהרה בשבת קודש. והנה כתיב זאת חוקת התורה. לומר כי הטהרה בא בכח התורה כמש אמרות האמרות טהורות שאין מקבלין טומאה.