Shabbat Parah, Cow Shabbat, is one of our more perplexing customs. We chant the passage describing the red heifer ritual in Numbers 19, and then read Ezekiel’s prophecy of a re-purification of Israel, which has been sullied in exile, and which will now receive a new heart and new spirit, returning them to their land and blessing them with peace and prosperity.

According to the Mishnah (Megillah 3:4) Parah is the third of the special portions surrounding Purim and Pesah, and is normally recited on the Shabbat following Purim (Tosefta 3:3 and Bavli 30a) except in years like this one when Rosh Hodesh Nisan and thus Shabbat HaHodesh falls on Shabbat, and there is an extra Shabbat break between Purim and Rosh Hodesh Nisan. In this case we always delay Parah so as to maintain its proximity to Nisan and Pesah. In the Talmud Yerushalmi there is a suggestion that HaHodesh should really precede Parah, since the Sages understand that the tabernacle was first erected on Rosh Hodesh Nisan, and the cow sacrifice was offered the next day. However, the established custom is for Parah to precede HaHodesh. As Rabbi Obadiah of Bartenura explains, Parah is intended to purify all of Israel before the month of Passover.

There is a debate about the status of the mitzvah of reading this special passage. Is it a biblical command, comparable to the mitzvah to remember Amalek before Purim, or not? The halakhists are ambivalent, viewing Parah as a lesser status mitzvah but nevertheless stressing the importance of attending synagogue this week and hearing the portion chanted from the Torah (see Shulman Arukh and Magen Avraham below).

Still, we must ask ourselves why all of this fuss about a mitzvah that has been dormant for two millennia? On Shabbat Zakhor we can recall the many maniacal enemies of the Jewish people from Haman to Hitler and beyond, unfortunately. But what is with this red cow? We are hardly anticipating a new Temple in time for Pesah, like it or not. How excited can we become about an antiquarian ritual that puzzled our ancestors and has no apparent relevance to our own lives?

Enter the Sefat Emet, always reliable for finding a spiritual meaning in an ancient precept. He says that at Mt. Sinai, the souls of Israel ascended and attached to the Tree of Life, becoming immortal. Yet with the sin of the golden calf, they lost this purity and the souls did not wish to return to the impure bodies. So God created the ritual of the red heifer to reassure the souls of Israel that their bodies could become pure once more. In essence, the red heifer allowed us to live in an imperfect state. Shabbat, he says, is also a glimpse of the world to come, and so when Shabbat and Parah are combined, we become capable of reattaching ourselves to Torah, which is the key to eternal life. As we say in the blessing after reading Torah (here I am adding), “v’hayei olam nata bitokheinu”—You have planted eternal life in our midst. In essence, we have not in fact been driven from the Garden of Eden. The Tree of Life is still accessible, if only we can gather the courage and conviction to approach it.

I’m not sure what you make of this. I’m frankly not sure what I make of this! But something about the strangeness of the red heifer calls us to shift focus away from that which is rational and accessible, and to contemplate the possibility of a very different form of existence. On this Shabbat we are invited to enter an exalted state of being—to release our grip on the joys and the pollutions of material existence, and to become once more like Israel at its finest hour—standing at Sinai, eagerly prepared to accept the Torah in love.

משנה מסכת מגילה פרק ג משנה ד

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם בחמישית חוזרין לכסדרן לכל מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה ובפורים בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים:

תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ג הלכה ג

בשלישית פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם אי זו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחוריו

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל עמוד א

בשלישית פרה אדומה וכו‘. תנו רבנן: איזו היא שבת שלישית – כל שסמוכה לפורים מאחריה. איתמר: רבי חמא ברבי חנינא אמר: שבת הסמוכה לראש חודש ניסן. ולא פליגי; הא – דאיקלע ראש חודש ניסן בשבת, הא דאיקלע באמצע שבת.

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת מגילה פרק ג דף עד טור ב /ה“ה

הלכה ו‘ ר‘ בא בשם ר‘ חייה בר אשי אין מפסיקין בין פורים לפרה ר‘ לוי בשם ר‘ חמא בר חנינה אין מפסיקין בין פרה להחודש א“ר לוי סימניהון דאילין פרשתא בין הכוסות הללו אם רצה לשתו‘ ישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה בדין הוא שתקדום החודש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל

מחזור ויטרי סימן רמ

אם חל להיות ראש חדש בשבת קורא פרשת שקלים. בשנייה זכור. ומפסיקין לשבת הבא‘. ברביעית פרה אדומה. בחמשית החדש הזה. נמצאת הפסקה המוצעת בינתים:

ר‘ עובדיה מברטנורא מסכת מגילה פרק ג

בשלישית פרה אדומה – להזהיר את ישראל לטהר עצמם כדי שיעשו פסחיהם בטהרה. ואיזו היא שבת שלישית, כל שסמוכה לפורים מאחריה. וכשחל ראש חודש ניסן להיות בשבת, הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לראש חודש ניסן. כדי לסמוך אזהרת טהרת טמאי מתים לפסחים:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרפה סעיף ז

י“א (יד) שפרשת זכור (טו) ופרשת פרה אדומה <ב> חייבים לקראם [ב] מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא (טז) למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, (יז) מ“מ יזהרו לקרותם (יח) בנגינתם ובטעמם (מצא כתוב).

מגן אברהם סימן תרפה

בשל“ה האריך לצדד שפרש‘ פרה אינה דאורייתא וכ“כ הב“ח וכ“מ בתשובת מהרי“ל סי‘ קפ“ב וקס“ז שלא הזכיר אלא פרשת זכור ובת“ה סי‘ ק“ח כתב וז“ל באשר“י פ“ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש‘ זכור בעשרה, ובתוספות שנ“ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ‘ זכור, ובתו‘ הקצרות בברכות פ“ב פי‘ דפ‘ זכור ופ‘ פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו‘ וכן בסמ“ק כתב מ“ע זכור את אשר עשה ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי‘ ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכ“ל ול“נ ליישב מנהג העולם דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה“כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן כמ“ש הלבוש וא“כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י“ח וכ“ה ברא“ם סי‘ ב‘ ומשום פ‘ פרה ס“ל דלא הוי מדאורייתא דבאמת אין טעם בקריאת‘ מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא, ול“נ שהגירס‘ הנכונ‘ כמ“ש בחי‘ הרשב“א וז“ל והקשו שלא מצינו קריאת ס“ת מן התורה אא“כ יאמר רש“י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה ע“כ מ“מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו‘ לבוא למנין, ובמגלה דף י“ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה“ה בפ‘ ויבא עמלק יצא: כתב מהרי“ל בכל ד‘ פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו“ץ (ד“מ): יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה‘ מפרשת שובבי“ם ת“ת וי“א גם פרשת ויקהל ופקודי ואומרים שומר ישראל וכו‘:

שפת אמת שמות פרשת פרה

וקבעו חכמים לקרות בשבת פ‘ פרה. כי בקבלת התורה נתעלו נפשות בנ“י ונתדבקו בעץ החיים. והיו חירות ממיתה כמ“ש אמרתי אלקים אתם כי הנשמה בכחה להפוך הגוף להיות חי כמ“ש ויפח באפיו נשמת חיים כו‘ ויהי האדם לנפש חיה. פי‘ שימשיך חיות גם להגוף. ואחר החטא ששלט בנו המיתה נסתלק אותו הנשמה. שא“י לשרות במקום שיש שם מיתה. רק שניתן לבנ“י טהרת פרה מעין תיקון העתיד. כמ“ש מי יתן טהור מטמא. וכתיב יתן לשון עתיד שאז בלע המות לנצח ויתעבר כל הסט“א מעולם. ובמצות הפרה מתעורר הכח שלעתיד וסט“א ערקית ויכולין ליטהר מהטומאה ושבת הוא ג“כ מעין עוה“ב לכן יכולים לבוא לטהרה בשבת קודש. והנה כתיב זאת חוקת התורה. לומר כי הטהרה בא בכח התורה כמ“ש אמרות ה‘ אמרות טהורות שאין מקבלין טומאה.