A satiated person cannot understand the hungry person. This basic truth is expressed in the proverbs of many cultures (this gender-neutral version is of Irish extraction), and is the key to understanding Parashat Toldot. Hunger is the dominant emotion, and it does bad things to the judgment of the key characters. Famished Esau sells his birthright for a bowl of lentil stew; a verse later in 26:1, hungry Isaac prepares to abandon the land, provoking a divine warning not to leave. Later in life, Isaac’s hunger sets the whole misplaced blessing drama in place, and the texts of both blessings given by Isaac begin with “the fat of the land” (משמני הארץ)—acknowledgement that without food, no other blessing is worthwhile.

I am surprised that the Midrash and commentaries do not pick up on the juxtaposition of Esau’s hunger at the end of chapter 25 and Isaac’s hunger at the start of 26. Chapter 26 is often seen as filler—a collection of Isaac traditions that allow enough time to pass for the drama of the two brothers to develop into an explosion at the end. But still it seems important that Esau is depicted as selling his birthright out of hunger, and that Isaac is prepared to do much the same thing—to abandon his land as soon as he experiences famine.

The text itself connects the famine of Isaac’s day back to the famine experienced by Abraham immediately upon arrival in Canaan. The Netziv (Naftali Tzvi Hirsch Berlin) estimates that “about a century” had passed between these famines. Famines remind people of their dependence on Providence. Because the people of the land had forgotten this lesson, God sent another famine. Point taken. (see attached scan)

Linking the two famines is also important for understanding God’s injunction that Isaac not leave the land. After all, back in chapter 12 a single verse includes the information that there was a famine in the land, and that Abraham went down to Egypt, apparently without hesitation. Here in chapter 26, Isaac reacts to the famine by moving toward Abimelekh in Gera. Midrash Tanhuma says that he was inclined to go down to Egypt. Rashi repeats this point, and Rashbam points out that Gerar is adjacent to Egypt (actually, to Gaza), indicating Isaac’s intention to retrace his parents’ path. This is why God intervenes and emphatically commands him, “Do not go down to Egypt; stay in the land which I will point out to you. Reside in this land…”

A famous aggadah in B. Sanhedrin 111a praises the patriarchs for not questioning God even when a divine promise seems to go unfulfilled. God tells Isaac to stay in the land, “and I will be with you and bless you,” which is followed by the rough treatment received by Isaac at the hands of Abimelekh’s crew. Moses is criticized for criticizing God. Isaac doesn’t complain, even when the Promised Land seems not to be such a gift. But why don’t the Sages criticize Isaac for preparing to abandon the land in response to famine, just as Esau abandoned his birthright at the end of a long and futile day of hunting?

Perhaps the wisdom here is that it is completely natural and understandable that people may not act in their own best interests when they are desperate. We see this lesson all around us. People make self-defeating decisions out of hunger. It takes a divine intervention for Isaac to realize that his situation need not be so desperate, and that he can survive and even thrive by persisting in the land. This is a virtue that is today in vogue—true grit. When life gets hard, don’t despair, and don’t give up. Dig in, find your inner strength, and persist in building your future.

I sometimes think that this is the most important task of religious leadership, and specifically of Jewish leadership. We have had the freakish fortune of having lived in good and easy times for quite a few decades now. Most Jews today live in either America or Israel—two relatively affluent and powerful nations where, for all of the challenges, basic religious freedom has been guaranteed. In these happy circumstances, a set-back can often be received as a knock-out blow. There is a temptation to abandon one’s claims, their vision, their confidence in their cause. Like Isaac one may even prepare to abandon ship, and then just when we need it most, comes the divine voice saying, “Stay in place; do not go down to Egypt; dwell in this land and I will be with you and bless you.”

When we feel discouraged in our sacred work we should listen for that divine voice of encouragement. More important, we should make ourselves into God’s mouthpiece, encouraging people who feel incapable of succeeding. Ours is the task of giving strength to the weary, food to the hungry, and hope to those who are inclined to despair. To them we say, do not go down in defeat. Stake your claim, dwell in this land, and I will be with you.

 

פרשת תולדות

(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: (ב) וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: (ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן ו

[ו] וילך יצחק אל אבימלך וגו’ (בראשית כו א). בקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, א”ל אל תרד מצרימה (שם /בראשית/ ב), אברהם ירד, ויצחק לא ירד, ולמה לא אמר לאברהם אלא ליצחק אל תרד מצרימה, אמר ר’ הושעיא א”ל הקדוש ברוך הוא יצחק, אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים, אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה תרד בתמיה, לפיכך אל תרד מצרימה. גור בארץ הזאת (שם /בראשית כ”ו/ ג), אמר ר’ חנן בשם ר’ שמואל ב”ר יצחק למה אינו רוצה שיטמא בחוץ לארץ, מפני שנגזרה גזירה, שנאמר ויהי רעב, לפיכך הוא אומר גור בארץ הזאת. אמר ר’ יהושע בן לוי בעולם הזה צדיקים היו מטורפין, שנאמר טרף נתן ליראיו (תהלים קיא ה), אבל לעולם הבא יזכור לעולם בריתו (שם /תהלים קיא ה’/).

רש”י בראשית פרק כו פסוק ב

(ב) אל תרד מצרימה – שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה,נ ואין חוצה לארץ כדאי לך:

רשב”ם פרשת תולדות

מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – כדכת’ ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים, דרך קצרה, כדכת’ ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, ולכך אמר לו הק’ אל תרד מצרימה לפי שיודע הקדוש ברוך הוא שהיה יורד למצרים:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיא עמוד א

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך: מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין. ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, בקש מקום לקבור את שרה – ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים – ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה, ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה – ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך. עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה – במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.