The Sefat Emet (R. Judah Aryeh Leib of Gur,1847-1905) offers many gems for deepening our understanding of the festival of Sukkot. He opens one drashah with reference to the “joy of water-drawing” ritual (simhat beit hasho’eivah) which was conducted in the Temple on these days. Mishnah Sukkah (5:1) states that, “one who has not witnessed this ritual has never seen joy in their life.” The Talmud continues with descriptions of the music, and torches, and dancing and acrobatics that accompanied this event. Water would be drawn from the Shiloah spring and carried up to the Temple, then poured onto the altar. Presumably this celebration of water was something akin to a rain dance.

But for Sefat Emet, the “drawing” is actually a spiritual intake—a breathing in of the holy spirit.  Just as God shapes the first human in Genesis and then breathes the breath of life into Adam, so too do we become infused with divine spirit on Sukkot. Rosh HaShanah was the day of new life, and Yom Kippur of atonement and release from our old failures. But Sukkot is a time to infuse our lives with renewal, with meaning, and with joy. “Rejoicing over the house of drawing” refers not only to water, but also to the intake of divine spirit.

Sefat Emet continues that once a person has drawn in the human spirit, they become a נפש חיה, a living being, which is translated into Aramaic by Onkeles as, “a speaking soul.” Just as a child who begins to speak emerges from a state of absorbing information and begins to communicate, so too is Sukkot a time for new life—communicated by speech. When we begin to speak words of Torah, then the divine spirit within us becomes activated. A prophet is primarily a speaker (ניב/נביא), who gives expression to the divine spirit within. Sefat Emet believes that even if we are not prophets, that this expression of spirit in speech is the primary task of Sukkot.

When a person opens their mouth and speaks inspired and inspiring sentences, this brings them and others true joy. This idea is expressed in Proverbs 15:23 (“a person rejoices in the response of the tongue”). Sefat Emet says that this explains why Sukkot is followed immediately by Simhat Torah—the festival which joins words of Torah with ecstatic joy. He has a lovely phrase, “this is the root of joy—when a person achieves the completion of the spirit within” (וזהו עיקר השמחה כשבא האדם אל שלימות רוח שבקרבו). I agree that when we learn how to speak words of Torah, we achieve a completion of spiritual formation, and that this can infuse our lives with deep and abiding happiness. I’d like to think of this as the mission statement of our school!

Sitting in the Sukkah allows one to breathe in the fresh air, to speak elevated words of Torah, to sing, to praise, and to feel more fully alive. As we sit in our holy huts on this holiday, let’s meditate on our breathing in of divine spirit, then respond with words of wisdom and songs of celebration. Doing so, we will understand why this is our season of rejoicing—when physical survival is enhanced with spiritual flowering. May your mouth speak words of Torah, and your lips sing songs of praise, so that we will rejoice together.

משנה מסכת סוכה פרק ה, משנה א

החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו:

בראשית פרק ב, ז

(ז) וַיִּיצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה:

תרגום אונקלוס בראשית פרק ב פסוק ז

(ז) וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא:

משלי פרק טו, כג

(כג) שִׂמְחָ֣ה לָ֭אִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִ֑יו וְדָבָ֖ר בְּעִתּ֣וֹ מַה־טּֽוֹב:

שפת אמת דברים לסוכות

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. דכ’ ויפח כו’ ויהי האדם לנפש חי’ ותרגומו לרוח ממללא. לכן אחר ר”ה ויוהכ”פ שניתן החיים לאדם ונתחדש רוח חיים בקרבו זוכה לרוה”ק. וכמ”ש בגמ’ תינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן בימים אלו נפתחים שערי דיעה בלבות בנ”י. ולכן שמחת תורה אחר סוכות. ובנבואה יש כמה מדריגות. ושורש הכל הוא הדיבור שיכול אדם להוציא דברי תורה כראוי. כמ”ש ז”ל שם נביא מלשון ניב שפתים. לכן גם מי שאינו בא למדריגת נביא. אעפ”כ בהתעוררות רוח חיים ויכול להוציא דברי תורה מפיו נקרא רוה”ק וזהו עיקר השמחה כשבא האדם אל שלימות רוח שבקרבו כמ”ש שמחה לאיש במענה פיו: