Between the Reed Sea and Sinai comes Israel’s first trek and camping adventure. At Marah they find only bitter waters, but at Elim they are blessed with twelve springs and seventy date palms. What a difference decent food and water make when you are out in the wild! Anxiety about sustenance can quickly erode all good will—gratitude for the recent liberation, and excitement for the blessings ahead. Three thirsty days after chanting the song of the sea, Israel rapidly spews out a querulous litany of complaints. Thirst and hunger displace any capacity for exalted spiritual themes, reducing the people to their most primal instincts for physical survival.

Or so you would expect. While Israel does indeed complain in the wilderness, it is also there that they hear the divine voice. As Isaiah says, “A voice calls out in the wilderness,” and it is in this place of privation that Israel achieves its greatest insights. There seems to be a link between physical discomfort and spiritual breakthrough, and it begins with the bitter waters of Marah.

At Marah Israel demands of Moses, “What shall we drink?” Rashi faults the people for their insolence. “They should have consulted Moses with polite language (בלשון יפה), saying—Ask mercy for us that we might drink water—instead they complained.” Even so, neither Moses nor God seems perturbed by their language. Instead, this moment of anxiety is transformed into a time for teaching. God shows Moses a special piece of wood that sweetens the bitter waters. The Torah continues, “There He made for them a fixed rule, and there He put them to the test. He said, If you will heed the Lord your God diligently, doing what is upright in His sight, giving ear to His commandments and keeping all His laws, then I will not bring upon you and of the diseases that I brought upon the Egyptians, for I the Lord am your healer.”

Midrash Mekhilta DR”Y claims that at Elim they camped “by the water” (i.e. the Torah) and engaged in study of the laws revealed them at Marah. In the Talmud (b. Sanhedrin 56b) we read that ten commandments were received at Marah. Seven were repeats of the Noachide laws, to which were added “rules,” (דינין, apparently court procedures), Shabbat, and honoring parents. This rabbinic tradition seems to build on the Torah’s claim that there God taught a “fixed rule,” or perhaps, “statutes and rules.” Thus we have the source for Israel learning “rules” at Marah. This is actually a tricky claim, since “rules” are included in some versions of the Noachide commandments, as the gemara explores at great length.

What about the claim that Israel learned at Marah about Shabbat and honoring parents? The Talmud explains this concisely based an oddity of the second statement of the Decalogue in Deuteronomy 5. Both the commandment to guard Shabbat and the commandment to honor parents are explained with the phrase, “as you have been commanded” (כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֣֖). This implies prior instruction, but when? According to Rav Yehudah, at Marah.

When Rashi paraphrases this gemara in his Torah commentary, he curiously deletes the reference to parents, and puts in the red heifer, which is the classic example for a “statute” (חק) that is decreed without apparent reason by God. Rabbi Baruch HaLevi Epstein suggests in his Torah Temimah commentary that a scribal error has crept into Rashi’s text. Perhaps the acronym כ”א for כבוד אב was mistaken for פ”א for פרה אדומה. In any event, Rashi continues the Talmud’s tradition that Marah was a place of revealed commandments before Sinai.

Ramban disagrees with Rashi and thus also with the Talmud, that specific laws were learned at Marah (he doesn’t question the red heifer reference—maybe his manuscript got tinkered with too?). If so, why didn’t the Torah specify them? Rather, Ramban believes that at Marah the people were instructed in common courtesy—how to manage adversity without descending into bickering complaints, and how to treat one another with respect. Marah was a place of purification and maturation necessary before they could receive the Torah. Still, what are we to do with the Talmud’s claim of three new laws at Marah, and what is the purpose of connecting this place to the honoring of parents?

In Beer Mayim Hayim, the early Hasidic  master Hayim b. Shlomo Tier of Tzernowitz reads the entire text symbolically. When they reached Marah, Israel could not drink the water—meaning, they yearned to study Torah but were unable, because they were still physically impure from Egypt (an old rabbinic idea that was greatly developed in the Zohar). Yet Moses showed them the עץ, wood=tree of life=Torah, revealing to them several mitzvot, by which they could stimulate their tripartite soul on the levels of nefesh, ruah and neshamah. Shabbat is associated with the nefesh—the connection between our physical and spiritual states. The “rules” are connected with ruah, which are like a ladder that allows one to transcend physicality and ascend towards purer forms of being. And, if I intuit him correctly, then honoring parents is associated with neshamah, the point at which a person detaches from physicality and returns to origins—to the portals of birth and death when individual existence blends into the more expansive reality of the divine. We honor our Parent, uniting and thus becoming prepared to channel revelation at Sinai. Perhaps Rashi hints at this with his comment about using polite language when asking for our needs from a parent figure, whether Moses or God—instead of complaint, when we speak the language of mercy and desire, we may elicit a response of love and grace.

This Shabbat of B’Shalah is a time to experience redemption from slavery, to sing our songs of freedom, to explore the beautiful world and to study. We should allow ourselves to experience hunger and thirst—not for food, but for Torah. Each mitzvah of this holy Shabbat should purify us so that by the end of Shabbat B’Shalah, we are ready to enter into the week of Yitro, prepared for and deserving of revelation. Shabbat shalom,

 

שמות פרק טו, כב-כז

(כב) וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם: (כג) וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֛ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה: (כד) וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה: (כה) וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְקֹוָ֗ק וַיּוֹרֵ֤הוּ יְקֹוָק֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק רֹפְאֶֽךָ: ס (כז) וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם:

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה א

ר’ אלעזר המודעי אומר כיון שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו ברא שם שנים עשר מבועין כנגד שנים עשר שבטי יעקב ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים ומה ת”ל ויחנו שם על המים מלמד שהיו עוסקים בדברי תורה שנתנו להם במרה.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב

דינין בני נח איפקוד? – והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין – דכתיב שם שם לו חק ומשפט, שבת וכיבוד אב ואם – דכתיב כאשר צוך ה’ אלהיך, ואמר רב יהודה: כאשר צוך – במרה.

דברים פרק ה, יב-טז

(יב) שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֣֖׀ יְקֹוָ֣֥ק אֱלֹהֶֽ֗יךָ: (יג) שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒: (יד) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָ֛נוּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ: (טו) וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֥֤בֶד הָיִ֣֨יתָ֙׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֬֜ יְקֹוָ֤֨ק אֱלֹהֶ֤֨יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: ס (טז) כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:

רש”י שמות פרק טו פסוק כה

(כה) שם שם לו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין:

ושם נסהו – לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:

רמב”ן שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינין. ושם נסהו, לעם, לשון רש”י. והיא דעת רבותינו (סנהדרין נו ב). ואני תמה, למה לא פירש כאן החקים האלה והמשפטים ויאמר “וידבר ה’ אל משה צו את בני ישראל” כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה דברו אל כל עדת בני ישראל וגו’ (לעיל יב ג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב). ולשון רש”י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם:

ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא “חק”, כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא “משפט” בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש”א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה’, לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

תורה תמימה הערות שמות פרק טו הערה לו

לו) כך משמע ליה הלשון חק ומשפט, ובגמרא איתא שעוד נצטוו במרה על מצות שבת וכבוד אב ואם, וסמיך כן מדכתיב במצות אלו בדברות אחרונות (פ’ ואתחנן) כאשר צוך ה’ אלהיך ולא מצינו היכן צוה עליהם, ולכן דרשו כאשר צוך במרה. ועיין בפירש”י בפסוק זה כתב שנצטוו במרה על דינין ושבת ופרה אדומה, ונלאו המפרשים למצוא מקור לדבריו, ולדעתי נראה ברור שט”ס קל נפל בדבריו שהיה כתוב שבת ודינין וכ”א [ר”ת וכבוד אב] וכמו בגמרא ומכילתא, ובטעות נשתרבב הכ’ לפ’, ואיזה מעתיק הוסיף טעות על טעות ופירש מפורש הר”ת ופרה אדומה, ולפלא הוא כי גם רמב”ן בנמוקיו כאן הביא בשם רש”י ככתוב לפנינו.

באר מים חיים שמות פרשת יתרו

ועל כן אנו אומרין אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, כי כאשר עמדו על הר סיני אמרו חז”ל (שבת קמ”ו א) שפסקה זוהמתן ונמצא אף אם לא היה ניתן להם התורה היו משיגין אותה מעצמיהם, כנודע מפי חכמים וסופרים. ורק טובה עשה הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל שהנחיל להם התורה ממדבר מתנה, שאף כשלא יהיו מזוככים ומטוהרים כל כך, שיוכלו לדעת כל פרטי התורה על ידי התעסקם בעיני בשר בדיו כתובה על קלף, אבל אדם המזוכך אינו צריך לכל זה, אשר על כן במדבר כשהלכו שלושה ימים בלא תורה והֵיצר להם איך יקנו חלק הקדושה בלתי התורה המלמד לאדם דעת, נאמר (שמות ט”ו, כ”ג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וגו’ פירוש שרצו גם המה להשיג לדעת מעצמן בחינת דברי התורה על ידי אברי גופם, ולהיות שלא היו מטוהרים, נתהפך להם למי המרים המאררים ח”ו, ולזה כאשר באו מרתה, שבאו במוח שכלם לאברי הגוף המרים עוד מטומאת מצרים לדרוש משם את תורת ה’ ולא יכלו לשתות מים מי התורה משם כי מרים הם, ועל כן ויורהו ה’ עץ וגו’ זה עץ החיים הוא התורה הקדושה כנודע ושָׁם שָׂם לו חק ומשפט שנתן להם שם קצת מצוות התורה שיעסקו בהם כמו שבת ודינין וכיבוד אב וכו’ כמאמר חז”ל (סנהדרין נ”ו ב) ועל ידי מעט התורה הזאת התחילו לקנות בנפשם חלקי הקדושה הנזכרים בחינת נפש רוח נשמה דקדושה שיהיו ראוין לקבל את התורה הקדושה מיד הקדוש ברוך הוא.

1760. Hayyim b”r Shlomo Tirer of Tchernowitz was born in Galicia in 1760. At a young age he became close to the great leaders of Hassidism that were in the area, among them R. Yehiel Michal of Zlotshov. He served as rabbi of a number of communities. In 1789 he was appointed rabbi of Tchernowitz, in the present day Ukraine, he greatly influenced the area. He emigrated to the Holy Land in 1814, and died after a few years in Safad, apparently in 1818.