Could it be that Rabbi Nachman got it wrong when he said, the world is a narrow bridge, and the key is not to be afraid at all? How many times have we sung these words, rocking to and fro, slow and then fast, soft and then loud, calling out encouragement never to be afraid? It feels so right and true, yet did you ever stop to wonder why the “ikar” or most important thing is not to be afraid? After all, “fear of heaven” (or as we prefer to translate, “reverence”) is a cornerstone of Jewish spirituality, a sobering realization of one’s limitations before the Eternal one, a necessary posture of humility before love can flower in the heart.

Fear can be a crippling emotion, yet it plays a positive role at several key points in our portion. When Jacob awakens from his dream, “he was afraid and said,” but in this case, perhaps the better translation really is “he was awed.” At the end of the Torah portion Jacob twice uses a synonym, pahad, which certainly means fear, to describe his father Isaac’s relationship to God. In Chapter 31:42 Jacob says to Laban, “Had not the God of my father, the God of Abraham and the Fear of Isaac been with me….” A few verses later Jacob makes an oath, swearing “by the Fear of his father Isaac.” This word for fear, pahad, is the same one Rabbi Nahman tells us not to feel. Yet it worked for Isaac—how so?

Rashi has a rather odd explanation—he claims that it is not appropriate to speak of the “God of X” when X is still alive. Isaac is alive at this point, so Jacob refers instead to the Fear of Isaac. Rashi immediately provides a counterexample, which is frankly stronger than his solution, but more importantly, Rashi doesn’t explain why Jacob specifically used the word pahad to describe his father’s faith.

Abraham ibn Ezra gives a more straightforward explanation—Isaac feared God, and that meritorious stance now protected his son Jacob. This is fine, and yet again we must ask, what is so special about fear? Why not swear on the love of his father?

Ramban doesn’t quite reject either of these explanations, but is not satisfied by them either. He recalls another suggestion that this odd description is meant to summon Isaac’s most famous story, his binding on Mt Moriah. In cryptic language Ramban then implies that Jacob is summoning this incident of fear as a way of stimulating mercy. Jacob is a man in need of mercy, and so he emphasizes that he and his family have “paid their dues” and deserve a break. Or something like that.

Kli Y’kar provides a rational explanation—the “fear of Isaac” is not a divine quality but a social one. Isaac is a powerful man, a local warlord, and Laban has caught up with Jacob at the edge of his father’s domain. Remember who my father is, Jacob is telling Laban, and be afraid of hurting his son.

Another explanation occurs to me—for this we need to think back to the last time Jacob was with his father. That was on the dreadful day that he deceived Isaac into giving him Esau’s blessing. How did Isaac respond? With terror. Back in Chapter 27:33 we read, “Isaac was seized with a very violent trembling. Who was it….now he must be blessed!”

At the moment when Jacob is threatened by a second father figure, Laban, when Laban is proposing to take back his two daughters, at this very time Jacob recalls the fear of his father who tried to deprive him of blessing, and instead confirmed it. Indeed, Laban will do the very same thing, signing a treaty on the spot.

Jacob respects fear, but he has a way of turning it into blessing. He is afraid of others, especially of their anger, but instead of paralyzing him, his fear spurs him to action. And instead of defining him as weak, his confrontation with fear makes him strong and blessed. Jacob is not done with fear—he will be afraid to confront Esau, and he will worry about the tension between his sons. When he confronts his fear directly and takes appropriate action he emerges stronger than before. When he allows fear to fester, as he does with Joseph and his other sons, then Jacob becomes weak and bitter.

We have had much to fear in recent weeks. The resurgence of anti-Semitism in America, most violently expressed in Pittsburgh, but seeping up in many quarters, has our sober attention. The hundreds of missiles fired into Israel from Gaza is another source of concern for our people. Three of my close friends have sons in the IDF; I spoke with them this week about their fears of war, and also of continued attacks from across the border. The ferocious fires in California this week, so fast and destructive, should give us due fear of the impact of climate change and the diverse perils that it is directing at us all. There is much to fear, and it would be foolish to ignore these difficult realities and simply hope for the best.

But it would also be useless to allow fear to define and confine us. Like Jacob we should confront our fears, acknowledge them, and then act courageously with integrity, with justice, with kindness and love. The fear of Isaac becomes the strength of Jacob. Looking at the daunting challenges of our day, we draw courage from the example of our ancestors, from their compassion and their conviction, so that we can effectively address our fears, and channel them to lead us forward. Perhaps this is what Rabbi Nahman really meant with his catchy phrase—the world is a narrow bridge—and the key is not to let your fears finish you off (כלל/כליל). Instead, let them motivate you to keep moving forward, with determination, with skill, with joy and success.

בראשית פרק לא, מב-נד

(מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ: (מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ: (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

רש”י בראשית פרשת ויצא פרק לא פסוק מב

(מב) ופחד יצחק – לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע (לעיל כח יג) אני ה’ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, יעקב נתיירא לומר אלהי ואמר ופחד:

אבן עזרא בראשית פרק לא פסוק מב

(מב) ופחד יצחק יראת יצחק את השם היא הועילתני, כי זכות האב תועיל לבן.

רמב”ן בראשית פרק לא פסוק מב

(מב) ופחד יצחק היה לי – לא רצה לומר אלהי יצחק, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו (לעיל כח יג) אני ה’ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, נתיירא יעקב לומר, לשון רש”י. וכן דעת אונקלוס כי פחד יצחק אלהיו, דדחיל ליה יצחק. ורבי אברהם אמר יראת יצחק את השם הועילתני כי זכות האב תועיל לבן. וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (פסוק נג), במי שיצחק מתפחד ממנו. והנה אין פירושו שוה. עוד כתב (שם) ויש אומרים כי זה הפחד רמז ליום העקדה, ואיננו רחוק:

ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו, והוא מדת הדין של מעלה וממנו אמר הכתוב (הושע ג ה) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה’ ואל טובו באחרית הימים, יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין שלמטה, ויביאו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכרים:

כלי יקר בראשית פרק לא פסוק מב

(מב) לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. אמר כי מן אברהם זקיני אף על פי שכבר מת ולא יראת ממנו, מכל מקום אלהיו קיים לנצח, וממנו יראת פן ידרוש דמי מידך אם תעשה לי איזו רעה או תשלחני ריקם מכל עמלי. אבל יצחק אבי שהוא עדיין חי יראת ממנו, כי פחד יצחק רצה לומר שאתה פחדת ממנו כי הוא שר וגדול שמו בגוים, ממנו יראת לעשות לי רעה או לשלחני ריקם מכל וכל פן יתבע עלבוני מידך, ולולא שתים אלו אז ריקם שלחתני. ואם תאמר מאן יוכח שמא מיושר לבבך עשית כל זה ולא מיראה, על זה אמר ויוכח אמש, האמש יוכיח שכן הוא כדברי, שהרי אתה אמרת יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו’, שמע מינה שמיראה נמנעת מלהרע ולא מאהבה:

ומה שאמר וישבע בפחד יצחק אביו. כתב מהר”י אברבנאל שנשבע בעקידת יצחק כמו שנשבע במצוה, וכן כתב בתולדות יצחק. ולפי דברינו נשבע במורא אביו כי זה היתה מצוה חביבה עליו ורצה לומר שנשבע במצות מורא אביו, ודוקא במצוה זו לפי שהיה עכשיו ממהר לילך לבית אביו לקיים מצוה זו על כן נזכר במצוה זו ונשבע בה:

בראשית פרק כז, לב-לג

(לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: