How much do you have? That question is never purely objective nor purely subjective. Whether discussing physical assets like money and possessions or social assets such as honor and power, our sense of wealth depends both on personal need and comparison to the possessions of others. Do we answer the question in reference to our immediate wants, or according to our relative position within the circles of family and friends? This question arises as Americans gather each year for the festival of Thanksgiving. If we have a place to gather, people with whom to share, and ample food to eat, then we know we own a great deal—much more than many people. We don’t need to look overseas, but to parts of this very country which have been devastated by hurricanes and fires in recent weeks, to know that we are extremely fortunate to have anything at all. Yet we cannot but help thinking of others who possess even more, and this makes it difficult to feel true thanksgiving. The comparative instinct is ignoble—we shouldn’t regard the penury of some as occasion to exalt ourselves, or at the stupendous wealth of others as reducing the value of our own good fortune.

And yet we do, and so it has always been. Take for example the estranged brothers, Esau and Jacob, marching toward each other for a long delayed reunion. Wealth is apparently the first metric for their presentation of self. Jacob, true to form, is clever and complex. In verse 32:6 he instructs his representative to tell Esau, “I have ox and donkey.” In Hebrew the singular of these nouns can be read as plural—indicative of great quantities that defy easy counting. Or, it could mean literally, “I have an ox and a donkey.” The Midrash chooses the second reading and takes Jacob’s modesty as proof of his righteousness. Of course, this modesty is belied by his subsequent staggering tribute sent to Esau. Jacob’s idea is to lower Esau’s expectations only to wow him by the end.

When Esau protests the gifts as unnecessary, he states, “I have much, my brother, let yours belong to you.” The Midrash (Yilamdeinu) sees this braggadocio as indicative of Esau’s character flaw. “The righteous minimize themselves, whereas the wicked self-aggrandize.” This lesson frequently holds true, and is sensitive to the precise words chosen by Jacob and Esau. Yet it could be that these two brothers are not so different from each other. Meeting in middle-age, they both seem insecure, eager to show their success, perhaps to prove or disprove the truth of the oracle and blessings that dominated their early lives.

Halakhic sources read this text of encounter and ask a different question. When Esau claimed that he had plenty and that Jacob should keep his gifts, was his statement a form of oath? If so, was it permissible for Esau to let Jacob convince him to take the gifts after all? There is a form of oath where a person refuses an invitation, declaring that they will never eat with another person—such an oath requires a formal process of release. Is Esau’s statement like that?

Rabbi Mordecai Yoffe, whose Shulhan Arukh commentary is known as the Levush (garment), says no, Esau did not take an oath. His intention, according to Rabbi Yoffe, was to honor Jacob, not to shame him. When Esau said that he did not need the gift, he was really saying that Jacob was going beyond the call of duty to help out a needy brother, by being generous even absent need. Esau is saying—wow, even though I am wealthy and secure, you still want to give me a gift? What a brother! This is different from refusal to dine with a person, which is always intended as an insult. As such, Esau’s statement should not be understood as a proper oath, and Jacob was right to insist that Esau accept his gift.

This halakhic insight is precious, and not only for the context of release from vows. When we encounter others, we often size them up and ourselves in comparison. This happens even, or especially, in families. I’d like to read Esau in the most charitable light, the way that Rabbi Yoffe does. When we are given gifts and blessed by other people, let us accept such support not from a position of weakness but of strength. As if to say: Thank you for this precious gift. I cherish it even more knowing that it was not given out of pity or obligation, but with consideration and love. When we give and receive gifts with this perspective, feeling neither pride nor envy, then we have true cause for Thanksgiving. So may it be for us all.

בראשית פרק לב, ד-ז

(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: (ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה: (ו) וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ: (ז) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ:

בראשית פרק לג, ח-יא

(ח) וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־ חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי: (ט) וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ: (י) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי: (יא) קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח:

מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה – בראשית אות קמה

ד”א ויהי לי שור וחמור, וכי לא היה אלא שור אחד וחמור אחד, מן הדורון שלו אתה יודע מה היה לו, אלא שהצדיקים ממעטין עצמן והרשעים מרוממין עצמן, שכן עשו אומר: יש לי רב (בר’ ל”ג, ט’).

שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רלב

ועוד יש נדר שא”צ התרה, כגון שאמר לחבירו: קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה”ז יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, (כ) שיאמר לו: <לד> כלום נדרת אלא לכבדני, וזהו כבודי שלא אטול ממך. נו] ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו, מו אלא מן הסתם. וכן אם אמר לו: קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך, יש לו היתר בלא שאלת חכם, שיאמר לו: הרי הוא כאילו קבלתי. הגה: וע”ל סימן רכ”ח סעיף ל”ט. מז נז] י”א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית, אבל בביטול מעשה כגון שיאמר: קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני, לא יוכל לומר: לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר”ן בשם רשב”א). וי”א דאין חילוק (ב”י בשם הר”ן פ”ד דנדרים ות”ה סי’ שי”א ור”ל ן’ חביב סי’ קל”ז) נח] וכל תנאי שהוא לטובת הנודר יכול לומר: הרי לי כאילו קיימת התנאי. מי שאמר: קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך, אם הבן סומך על שלחן אביו א”כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר: כאלו התקבלתי; ואם לאו, אין האב יכול לומר כך, רק הבן (ג”ז שם בשם הר”ן).

לבוש יורה דעה סימן רלב

דאין זה קושיא, דודאי גבי מתנה שייך לומר זהו כבודי שלא אטול ממך, כלומר תודה לה’ כבר יש לי רב, ואיני צריך לך ואני מחזיק לך על זה כאילו קבלתי המתנה, ואין נוגע בזה בכבוד הנותן, כמו שאמר עשו ליעקב [בראשית לב, ט], דודאי היתה כוונתו לכבדו בפניו ולא היה נוגע בכבודו, אבל במזמין, אם יאמר המוזמן זהו כבודי שלא אוכל עמך, הרי נוגע בכבוד המזמין כאילו אמר לו שאינו ראוי שהוא יאכל עמו והוי פוגע בכבודו, שהרי כן דרך העולם אפילו מלכים ושרים ויועצים דרך ארץ שמכבדין אותן בסעודה באכילה ושתייה והוא כבודם וכבוד המזמינים שאוכלים עמו,

 

ביוגרפיה – לבוש

Rabbi Mordecai Yoffe was born in 1530 and was a student of R. Moses Isserlis (Rema). He served as a rabbi in Prague, Lublin, Horodna, and Posen and was also a head of the Council of Four Lands. He passed away in 1612. After the publication of the Shulchan Aruch, he authored a halachic work in the style of the Tur, striking a balance between the lengthy Beit Yosef, and the condensed Shulchan Aruch. The volumes of the Levush were published successively from 1590 onwards.