My favorite student sweater this week said “Happy Llamakka,” and of course featured a picture of a Jewish llama. I don’t recall any llamas in the Talmud’s discussion of the festival of lights, but there is a camel that lights the city on fire.

Here’s the scene: a camel laden high with straw is led through the narrow streets of a city. Some of the straw pokes into a window, where there’s a lamp, the straw catches fire, and the camel carries it down the street, torching everything in its path. This is the Jewish answer to Godzilla—or perhaps to Joe Camel, the infamous cartoon character used to entice kids to start smoking. Who is responsible for the damage done by this dangerous camel?

The Talmud says (b. Shabbat 21b) that if the straw caught fire from a lamp inside a house—where the camel and its load had no business being—then liability is with the camel’s owner. If the lamp that lit the straw had been left out in the public space by the shopkeeper, then it is the shopkeeper’s responsibility for creating a public hazard. However, that is only for a standard lamp. If the outdoor lamp was lit for Hanukkah, in that case, it is a mitzvah light, and the shopkeeper or homeowner is exempt. It seems that those damaged by the fire have no recourse for their losses, for this was truly an “act of God.” But why was the Hanukkah lamp left outside? And if you say it was to publicize the miracle, then why not hoist it high up, out of the way of camels and their loads?

In essence, the Sages were willing to accept public risk—that lamps left near the ground in the street might cause damage—in order to avoid spiritual risk. If the lamp were placed high up in the air, then people might not notice it. Also, the hassle of hoisting holy fires up out of the way might dissuade the people from complying. Instead, they might stop lighting these lamps, or start keeping them inside their homes. Apparently, the latter scenario was unacceptable to our ancestors, even though it is common custom for us today. Why?

We could justify placing the lights in the private space within the home based on the famous idea of the primeval light that Midrash Bereshit Rabba says was hidden away after creation for the righteous. It is beautiful to enjoy the Hanukkah lights in private at home, but the original idea was for them to shine outside for all to see. This festival is not supposed to be for private pleasure and meaning but for public witness. To this day you can see outdoor hanukkiyot in Jerusalem, but not so often in other cities of the world. What happened?

If you look at Shulhan Arukh 671:7, Rabbi Karo maintains the Talmudic custom—the Hanukkah lamp should be on the left side as you enter the house, the mezuzah on the right, so that one is surrounded by mitzvot as they enter the home, and all can recognize the miracle of Hanukkah. But Rabbi Isserles, reflecting the customs of Germany and Poland, simply states, “But in this time, when we all light inside and there is no public recognition whatsoever, we need not worry about the lamp being near the door.” Three centuries later, Rabbi Israel Meir Kagan states in his Mishnah B’rurah commentary that nevertheless, if possible, “it is more proper” to place the lamp in the window by the entrance, to publicize the miracle, “if one is not in a place where there is the [risk of] damage from this.”

What is going on here? Why does Rabbi Karo confirm the custom of public display, Rabbi Isserles ignore it, and then Rabbi Kagan make it conditional on risk assessment? And what risk are they assessing—camels laden with straw, or something more nefarious, like pogromists coming with their own torches and knives? I don’t have access to any specific historical records about the respective Hanukkah experiences of these rabbis, but I do have a guess. Rabbi Karo and his family fled from Iberia after the expulsions from Spain (1492) and Portugal (1497), making their way to Anatolia and eventually to Israel. By the time he wrote the Shulhan Arukh, which was finished in Safed in 1555, Rabbi Karo was a famous and powerful rabbi whose influence was felt throughout the Jewish world. My sense is that he knew what it meant to hide one’s Jewishness back in Iberia, and having reached the safety of the Ottoman Empire, he had no interest in going back to the fear and hiding of Iberia. Let the lamp of Hanukkah shine in the street.

Rabbi Isserles was a secure Polish Jew—relatively wealthy and highly regarded. He lived during a golden age of Polish Jewry, the reign of Sigismund II Augustus (1548–1572), and I have no reason to think that he was physically insecure around the time that he published his “Mappah” or commentary on the Shulhan Arukh, around 1569-71. Still, Rabbi Isserles famously promoted the customs of his region, and it seems that the migration of the Menorah indoors reflected the dangers faced by Jews in Christian Europe at that time. At the very least, it was prudent during the Christmas season for Jews not to emphasize their religious differences.

As for the Belarussian Rabbi Kagan, his Mishneh B’rurah was published starting in 1884. This was a time of great distress for Jews in the Pale—both external distress following the assassination of Czar Alexander II, and internal distress as Jews divided among the maskilim, Zionists and Orthodox. Even if he was physically safe, spiritual danger lurked all around. So, the compromise solution offered by Rabbi Kagan made some sense—put the lamp in the window out front to augment awareness—unless you live in a time and place where that is unsafe to do so. His ruling reflects the challenges of his day and challenges us to reassess our own.

The dialectic between light and darkness is dynamic, and we know the anxieties discussed above. For Jews celebrating Hanukkah in 5779 / 2018, we live simultaneously in a time of unparalleled security and strength, and in one of rising anxiety and anti-Semitism. Both sides are real. There is an element of risk in publicizing our faith, but another type of risk involved in hiding it away. The front window seems like a good place to place our lamps—proclaiming our faith, freedom and fearlessness even towards the darkness. But we also guard our private spaces, realizing that it would be naïve not to do so.

The festival of lights has always been surrounded by darkness—coming at the winter solstice—and the mitzvah is to light our lamps only after dark (except tonight, when we light before Shabbat). Let the final days of Hanukkah blaze brightly, drawing us out of anxiety and towards the confidence to celebrate openly and with joy. This will ultimately reduce our risk—both internal and external—as we decide to live without fear, to build a society that celebrates faith in all of its sacred varieties.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

תנן התם: גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק – חייב. גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה – בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ – חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. אמר רבינא (משום דרבה) +מסורת הש”ס: [משמיה דרבא]+ זאת אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה – לימא ליה: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו! – ודילמא: אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה. אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום:  [דף כב עמוד א] נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.

אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח. והיכא מנח ליה? רב אחא בריה דרבא אמר: מימין, רב שמואל מדפתי אמר: משמאל. והילכתא – משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין. 

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יב

אר”י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקדוש ברוך הוא מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם, ולמה גנזו, אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיקים שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב, ומנין שגנזו לצדיקים שנאמר (משלי ד) ואורח צדיקים כאור נוגה, וכיון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח שנאמר (שם /משלי/ יג) ואור צדיקים ישמח, 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ז

מצוה להניחו (לא) בטפח הסמוך (לב) לפתח משמאל, (לג) כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל; (לד) ואם אין מזוזה בפתח, מניחו מימין; (לה) ואם הניחו בדלת עצמו, יניחנו (לו) ח [ט] <ו> מחציו של כניסה לצד שמאל. הגה: ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני ר“ה כלל, אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח; * (לז) ומ”מ המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, (לח) ואין לשנות אא”כ רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין; ומ”מ יזהרו שלא להדליק במקום שמדליקין הנרות כל השנה, כי אז לא יהיה היכר כלל; ואף כי אין היכר רק לבני הבית, מ”מ היכר קצת מיהא בעי. * (לט) [ט*] ובבה”כ מניחו (מ) בכותל דרום ((מא) או בדרום המנורה, (מב) <ז> ומסדרן ט ממזרח (מג) למערב) (ת”ה סי’ ק”ד ב”י), (מד) ומדליקין <ח> [י] ומברכין (בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא. הגה: ואין אדם יוצא בנרות של בהכ”נ, (מה) וצריך לחזור ולהדליק [יא] בביתו (ריב”ש סימן קי”א); ונוהגין (מו) להדליק בבהכ”נ בין מנחה למעריב; * ויש נוהגין להדליק בערב שבת (מז) י [יב] קודם מנחה (כל בו ואבודרהם); (מח) ואם רוצים למהר להתפלל לאחר שבירך הש”צ והדליק אחד מהן, (מט) יא יוכל [יג] השמש להדליק הנשארים, והש”צ יתפלל (מהרי”ל).

משנה ברורה סימן תרעא ס”ק לח

(לח) ואין לשנות – ומ”מ אם יש לו חלון הסמוך לר”ה נכון יותר שיניחנו שם כדי שיהיה היכר לבני ר”ה ויתפרסם הנס אם לא במקום דשכיחא הזיקא עי”ז: