I recently noticed a curious feature of the Passover prophetic cycle. On Shabbat HaGadol, the final Shabbat before Pesah, we read the final verses of the final prophet—Malakhi 3:4-24. The next haftarah, on the first day of Passover is from the first book of the prophets, Joshua, albeit not the first chapter (which is read on Simhat Torah). In the fall we emphasize the cycle of Torah, ending Deuteronomy and resuming Bereshit, but in the spring our emphasis is on the prophets, whose messages shift our gaze from past to present and on to the future. This is certainly the case with our haftarah for Shabbat HaGadol, which speaks of the dual failures of Israel following the building of the second Temple. On the one hand, they have perverted justice, taking advantage of the vulnerable in society; on the other hand, they have ruined rituals, making a mockery of the gifts of their restored national existence.

According to Tosefta Sotah 13:3, the final three prophets of Israel were Hagai, Zecharia and Malakhi, after which “the holy spirit ceased from Israel” though heavenly voices could still occasionally be heard. What then was the great voice of Malakhi telling us as a final message before prophecy ceased? Surprisingly, his major concern seems to have been proper tithing. God accuses Israel of fraud. “And you ask, How have we been defrauding You? In tithe and contribution.” Malakhi tells the people to complete their tithes, to bring them to the Temple storehouse, and then God will open the floodgates of the sky and pour down blessings, banning the locusts, causing the vines bear fruit, and making Israel the happiest of all nations.

So, that’s the trick? Paying our taxes? Well yes, that is on my mind with April 15 approaching, but I think the prophet is making a larger point here. There is a temptation to bifurcate our lives between business and ethics—business is about the tough scramble to make as much as possible. Ethics is often viewed as a luxury good—I’ll help others when I find the appropriate time and resources. The prophet is warning us to reverse that order. Put your ethics first, and prosperity will follow. Sadly, this perspective is very far from what we witness today.

Mishnah Rosh Hashanah 1:2 says that the world is judged on Passover over grain—meaning the tithing of grain. Bavli Shabbat 32b says that because of the sin of ignoring our tithes the skies are sealed. Expenses increase, profits plummet and all must scramble for a living without success. Passover is, in this perspective, a holiday dedicated to sharing the fruits of labor. The sin of Egypt was slavery—stealing the labor and lives of Hebrew workers. The redemption was not merely physical but also moral—to turn these slaves into responsible farmers and owners—people who share their resources and reap the blessings of living with integrity. It is no wonder that Passover includes the giving of ma’ot hittin—money for others to eat, and opens the seder with the invitation to join our meal. It is this vision of sharing with generosity, faithfulness and cheer that summons Elijah and inaugurates the redemption. This is not only a cherished memory but a command performance for each generation. A Shabbat that combines commitments to justice and ritual practice is doubly blessed–a great Shabbat indeed.

מלאכי פרק ג, ד-כד

וְעָרְבָה לַיקֹוָק מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת: כִּי אֲנִי יְקֹוָק לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת: ס חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר יְקֹוָק וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְקֹוָק צְבָאוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְקֹוָק אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְקֹוָק וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְקֹוָק וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: וְהָיוּ לִי אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: ס כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת: פ זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְקֹוָק הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם: 

תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יג הלכה ג

משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משמיעין להן על בת קול מעשה שנתכנסו חכמים לעליית בית גוריה ביריחו ויצתה בת קול ואמרה להן יש כן אדם ביניכם שראוי לרוח הקדש אלא שאין דורו זכיי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת אמרו עליו הא עניו הא חסיד תלמידו של עזרא

משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ב

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל”ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד ב

בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה, והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין, שנאמר ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו. מאי משמע? תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם – יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ואם נותנין – מתברכין, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די? אמר רמי בר (רב) +מסורת הש”ס: [חמא]+ אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.