Time to Weep, Time to Dance: Sukkot 5780

Enough with all this happiness! The Torah commands, and we dutifully sing, “rejoice on your festival… and be entirely happy” (Deut. 16: 14, 15). The Rabbis explain the original form of rejoicing to be the consumption of the “happy sacrifice” (קרבן שמחה) during Temple times; thereafter everyone should rejoice in their own way—by drinking wine, wearing colorful clothes, giving nuts and popped corn to the kids, and portions of food for the poor—and avoiding mourning during the festive days (b. Pesahim 109a). There’s a rule the masses can embrace!

Could it be that this all amounts to too much levity? This is one way to explain the medieval custom of chanting Kohelet (Ecclesiastes) on Shabbat Hol HaMoed Sukkot (or Shmini Atzeret—for a comprehensive discussion of the origins and explanations of this custom, see Rabbi David Golinkin’s 2006 essay on the subject). Among the theories for why this text is read is simply to complete the cycle of five megillot (the other four are better associated with their festive anchors), or because the title “Kohelet” might be associated with the mitzvah of “Hakheil” which was performed on Sukkot, or because of an opaque verse in Kohelet 11:2, “give portions to seven or eight,” which is associated with Sukkot in Bavli Eruvin 40b.

None of these explanations gets to the content of the book of Kohelet. Rabbi Isserles lists the custom without explanation (OH 663:2). However his student Rabbi Mordecai Jaffee offers an explanation in his halakhic volume “Levush.” He says that Sukkot is dedicated to rejoicing, and the book of Kohelet reminds us that true joy comes not from building wealth (“vanities”) but from satisfaction with what God has provided. This explanation matches a certain mode of pious thinking, though it runs counter to the biblical command to rejoice with the harvest, and the Talmud’s suggestions of rejoicing with wine, new clothes and sweet treats for the children.

An alternative explanation comes from the famous “for every season” passage, “a time to cry, a time to laugh, a time to mourn, a time to dance” (Kohelet 3:4). We usually read these as binaries—either one or the other. Zohar Hadash suggests that one will follow the other closely—that at a time of weeping we can take comfort in salvation that is close at hand. In the collection Itturei Torah (v.7, 97—image attached) I found a lovely drash from Pardes Yosef, an early 20C Gerer Hasid named Yosef Pitchnowski who collapses the binary entirely. He writes that when a righteous person dies, it is simultaneously a time of weeping and of rejoicing. God weeps because the world has lost a spiritual defender, but rejoices in welcoming a righteous soul to heaven. I can relate.

Fourteen years ago we buried my beloved mother and teacher, Phyllis B. Nevins, פסיה בת יצחק הלוי ורחל ע”ה. At her funeral I recalled another verse from Kohelet 7:1, the day of death is better than the day of birth, in light of the Midrash about a ship coming back to harbor. There can be simultaneous sorrow and joy when one parts from a parent who has given so much goodness and love to their friends, family, community and beyond. The parting is painful but the knowledge that they lived righteously remains a source of pride and joy. I will think of this paradox when reading Kohelet this Shabbat. We are forbidden to mourn on the festival, even as we conclude it with Yizkor and kaddish. Hours later we are dancing again, celebrating he gift of Torah and rededicating ourselves to bringing it to life with study and practice. Mourning and dancing come together indeed. With this perspective, our holiday can be truly joyous—knowing that even in loss we can find purpose and pleasure.

דברים פרק טז, יג-טו

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: (יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

בבלי פסחים דף קט עמוד א

תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.

רמב”ם יום טוב פרק ו הלכה יז

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר +דברים ט”ז+ ושמחת בחגך וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף ב

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו; וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים. (דין תענית בי”ט, כמו בשבת, וע”ל סי’ רפ”ח).

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרסג           סעיף ב

שבת של חולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל של שבת ואומר יעלה ויבא בעבודה, ובמוסף אומר: אתה בחרתנו, ומפני חטאינו, את יום המנוח הזה את יום חג הסוכות הזה, וחותם: מקדש השבת וישראל והזמנים. הגה: ונוהגין לומר קהלת בשבת של ח”ה, או בשמיני עצרת אם אקלע בשבת (מהרי”ל), וע”ל סימן ת”צ.

לבוש אורח חיים סימן תרסג

ואומרים קהלת לעולם בשבת דחול המועד דסוכות, או ביום שמיני עצרת שחל להיות בשבת, וטעמא משום דסוכות הוא זמן שמחתינו, וספר קהלת משבח ומזרז את הבריות שישמחו בחלקם ולא ירדפו אחר רבוי הממון, והנהנה ממה שיש לו מתת אלקים היא. ואין נוהגין לברך על קהלת כמו על שאר המגילות, משום שיש אומרים שכולן נאמרו ברוח הקודש, וקהלת אמרה שלמה בחכמתו ולא ברוח הקודש שעליו, שהרי מטעם זה לא גזרו עליה חז”ל שתטמא את הידים כמו שאר המגילות, מפני שאין קדושתה כקדושת שאר המגילות, אבל תמיהני שהרי התרגום ורש”י ורוב המדרשות מסכימין שגם הוא ברוח נבואה נאמר.

קהלת פרק יא פסוק ב

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ:

אליה רבה סימן תרסג ס”ק (ה)

(ה) וטעמא וכו’. ועוד לפי שיש בקהלת [יא, ב] תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ונדרש [עירובין מ ע”ב] על חג. ואבודרהם פרשת עומר [עמוד רמ] כתב דשלמה המלך בחג אמרו בהקהל כמ”ש [דברים לא, יב] בחג הסוכות בבא כל ישראל וכו’ הקהל את העם וגו’, וכתיב [מ”א ח, ב] ויקהלו אל המלך שלמה (בעת ההיא) [וגו’ בירח האיתנים] בחג, ואז אמרו בהקהל להוכיח ישראל:

בבלי עירובין דף מ עמוד ב

רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים. – מיתיבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה, רבי אליעזר אומר: שבעה – אלו שבעה ימי בראשית, שמונה – אלו שמונה ימי מילה. רבי יהושע אומר: שבעה אלו שבעה ימי פסח, שמונה – אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר וגם – לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים.

קהלת פרק ג, ד

(ד) עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:

זוהר חדש – תיקונים כרך ב דף פו עמוד ב

(קהלת ה) עת לבכות ועת לשחוק. ורזא דמלה מיד דייתי עת דבכיה עת דדחקו לישראל מיד יהא לון עת פורקנא הה”ד (ירמיה ל) עת צרה היא ליעקב וממנה יושע.

קהלת פרק ז, א

(א) טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ: