The closing lines of Parshat Noah are less dramatic and yet more remarkable than are the opening lines of Lekh Lekha. What possessed Terah and his extended family to depart Ur Chasdim and head toward Canaan? What did his sons think of the move? And what did their wives say? Did they have a say? Next week we will read of God’s sudden command to Abram to get going–but he had already started the journey! Why?

A close reading of Genesis 11:29-31 raises additional questions. Verse 29 tells us that Abram and his brother Nahor married women, Sarai and Milkah respectively. The end of the verse is confusing—we read that Milkah was the daughter of Haran, presumably the deceased third brother mentioned in v.27, making Milkah Nahor’s niece, and now his wife. The verse also mentions a new name—Yiskah, another daughter of Haran. Who was she?

Another odd feature of this passage is the announcement in verse 30 that Sarai was barren, without child, which seems to be a non sequitur before momentous verse 31, which describes the journey of the family from Ur-Kasdim toward Canaan, with a stop in Haran. What was the point of telling us this now? And why did they leave Ur? No explanation is provided, unless Sarai’s barrenness was somehow the cause.

Perhaps it was. According to the rabbis, the mysterious woman named Yiskah was none other than Sarai. Then why did she need a second name? Sarai was not only Abram’s niece; she was also a prophet, based on a play on her second name, Yiskah. In the Talmud Rabbi Yitzhak claims that this name implies “hearing by the holy spirit.” She is one of seven biblical women whom the rabbis count among the prophets of Israel.

Sarai’s stature as a prophet is based not only on a dubious word play. Skip ahead two weeks and you’ll find God telling Abraham, “All that Sarah says to you—listen to her voice.” (Gen. 21:12) Listen to her voice—God commands Abraham to obey Sarah, who, according to Midrash, was already an established prophet, just like him. Actually, the rabbis claim (b. Megillah 14a and Sanhedrin 69b), that Sarah was a greater prophet than Abraham ever was, אברהם טפל לשרה בנביאות.

Could it be that it was Sarai/Yiskah/Sarah who made the original call for the family to relocate from Ur to Haran on their way to Israel? Perhaps her barrenness in Ur gave her the insight that the land itself was barren for their family, and that they needed to move. The sages like to say, משנה מקום משנה מזל, that a change in place can cause a change in luck. In fact this idea (though not the precise expression) is connected in the Talmud (RH 16b) to Abraham’s change of place. Maybe Sarah understood this first. Next week God gives the command to Abraham, not to Sarah. But a bit later we have God editing Sarah’s words a bit to spare Abraham’s feelings (omitting her objection that Abraham was too old for parenthood). Perhaps here too, God was protecting the fragile male ego of Abraham, while entrusting family decisions to Sarah? This reading might be modern wishful thinking, but remember, the rabbis got there first: “Abraham was second in prophecy to Sarah.”

If so, then this story of a couple that collaborates to find their way to a new promised land can serve as a “tikkun” or repair to the story of Adam and Eve. The same phrase “listen to her voice” is employed there, but as a curse. Because Adam listened to the voice of Eve, the two of them were punished with exile. But with Abraham it is just the opposite—he is rewarded for heeding the voice of Sarah.

A complex midrash in Devarim Rabbah connects these stories, observing that sometimes a person who heeds the voice of another suffers, while at other times they get rewarded. Adam and Eve are Example A; Abraham and Sarah are Example B. Adam and Eve begin surrounded by fertility—the Garden of Eden, and end up cursed with exile and endless toil. Abraham and Sarah began in a state of barrenness, and wound up as founders of a vast nation. What a paradox—listening to one’s mate can lead to blessing or to curse.

Every day the news brings more examples of alienation and dysfunction within national families. Three great democracies—the United States, the United Kingdom, and Israel, are all caught in seemingly endless internal strife, and have become incapable of basic governing. It seems a bit like Adam and Eve, hearing but listening only enough to blame one another, flailing and finding themselves in exile. Somehow these great nations need to repair their relationships, listen with humility, compassion and curiosity. Let us listen closely and critically to the voices of those around us. This is the path to prosperity and blessing.

בראשית פרק יא, כט-לא

(כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת  נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: (ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: (לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:

בבלי מגילה דף יד עמוד א

שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר. שרה – דכתיב אבי מלכה ואבי יסכה, ואמר רבי יצחק: יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה – שסכתה ברוח הקדש, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

בבלי סנהדרין דף סט עמוד ב

ואמר רבי יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה – שסוכה ברוח הקדש. והיינו דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה.

בראשית פרק כא פסוק יב

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:

שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך [על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה] (שם /בראשית/ כא), מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.

בבלי ראש השנה דף טז עמוד ב

ויש אומרים: אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך, והדר ואעשך לגוי גדול.  

בראשית פרק ג, יז

(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

דברים רבה (וילנא) פרשת ראה פרשה ד

אמר הקדוש ברוך הוא שמעו לי שאין אדם שומע לי ומפסיד רבנין אמרין את מוצא יש שומע [לאשתו] ומפסיד ויש שומע [לאשתו] ומשתכר כיצד אדה”ר =אדם הראשון= שמע לאשתו והפסיד מניין שנאמר (בראשית ג) ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך א”ר יצחק למה”ד למלך שאמר לעבדו אל תטעום דבר עד שאבא מן המרחץ אמרה לו אשתו טעום את התבשיל הזה שלא יהא מבקש ליתן לתוכו או מלח או מורייס בא המלך ומצאו מטעם בשפתותיו אמר לו המלך לא אמרתי לך אל תאכל ואכלת, אמר ליה, מרי, שפחתך נתנה לי אמר ליה המלך ולשפחתי שמעת יותר ממני, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאדם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו מה עשתה חוה האכילה אותו א”ר אבין לא בקשה אלא לבכות וליילל עליו בקולה ואכל ממנו שכך כתיב לקול אשתך לדברי אשתך אין כתיב כאן אלא לקול אשתך אמר לו הקדוש ברוך הוא המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת אמר ליה מרי הרי שפחתך נתנה לי, מנין שנאמר ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל א”ל ולחוה שמעת יותר ממני מיד נטרד שנאמר (שם /בראשית ג’/) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים הרי ששמע לאשתו והפסיד, ויש ששמע לאשתו ונשתכר זה אברהם מניין שנא’ (שם /בראשית/ טז) ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה’ מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי