By Consent of the High Court: Yom Kippur 5781

Kol Nidre begins with a dramatic declaration, “by consent of the court on high, and by consent of the court below, we permit prayer with transgressors.” This formula is attested already in the circle of Rabbi Meir of Rotenberg (Germany, 13C) as reported by his student Samson b. Tzadok (Tashbetz Katan 131), and then in the Tur (OH 619). Most scholarly attention focuses on the final word, “avaryanim,” (transgressors, or perhaps Iberians—conversos?) but I want to know who are the justices of the court on high? How were they nominated and confirmed?

The expression, “court on high” (ישיבה של מעלה) occurs throughout rabbinic literature. In Bavli Bava Metzia 85a we learn that whoever teaches their friend’s child Torah merits to be seated on the court on high. On the next page we hear that when Rabbah bar Nahmani died, he was caught pronouncing the words, “pure, pure” (טהור טהור). A heavenly voice was heard saying, “fortunate are you that your body was pure and your soul departed in purity.” Then a note fell from the heavens right into Pumbedita saying, “Rabbah bar Nahmani is invited to join the court on high.”

From these and other rabbinic sources it seems that the court on high, or heavenly court, is a place where the greatest sages serve after death. Why then do we invoke their authority on Kol Nidre? Releasing people from vows is one of the most complex and controversial areas of Jewish law, requiring a Beit Din of three senior scholars to review each case. But on Yom Kippur the entire Jewish people asks for release, so mortal judges will not suffice. Thus the invocation of the heavenly tribunal.

However there is a much earlier tradition of a heavenly court, tracing back to the earliest biblical texts. Psalm 82 depicts God standing in the council, judging amidst the divine beings. Call them angels, or call them gods—and don’t be so surprised. Biblical texts sometimes refer to other gods, belittling or mocking them, perhaps, but not denying their existence. This Psalm is sometimes offered as evidence of a transition in biblical religion from monolatry (worshipping only one God) to monotheism (believing in one God). Yet there are other hints in the Bible of a continued role for these lesser divinities, as in Job and Daniel.

One fascinating example of a divine council comes from our Torah portion, Ha’azinu, Deut. 32:8-9, though only if you view it with assistance from Qumran (4Q Deut.q) or the Septuagint. Our Masoretic text states, “8 When the Most High gave nations their homes, and set the divisions of man, He fixed the boundaries of peoples in relation to Israel’s numbers. 9 For the Lord’s portion is His people, Jacob his own allotment.” There is something off about this text, as Jeffrey Tigay explains in the JPS Deuteronomy commentary (notes, and excursus 31). It sounds like God set the number of nations (determined to be 70 in the Tower of Babel story) according to the number of Israelites. True, the Torah claims that 70 members of Jacob’s family went to Egypt, but why would that number determine something so lofty as the number of nations? Israel itself wasn’t even a nation at that point! Moreover, verse 9 states that God claims Israel as “His portion,” which seems to contrast with the prior line, except that it doesn’t.

Modern scholars like Tigay argue that these problems with the MT point us back to Qumran and the Septuagint. He writes, “In place of “equal to Israel’s numbers” (le-mispar benei yisra’el) these texts read, “equal to the number of divine beings” (le-mispar benei ‘elohim).” In this theory, there are 70 nations, each ruled by its own god. Lucky for Israel, it is God’s portion. While this polytheistic theology is lacking in our text, it nevertheless survives in later rabbinic texts such as Midrash Pirke D’Rabbi Eliezer (24), and Yalkut Shimoni to Parshat Noah (62). According to these Midrashim there was a divine lottery for  which god would rule which nation, and YHVH was pleased to receive Israel. Other rabbinic sources claim that “Israel has no constellation,” which means that the nation of Israel is governed directly by YHVH, rather than by a lower divinity.

What are we to make of this divine council? It is confusing, and no wonder that the Sages replaced it with a rabbinic court. But why require a high court altogether if one can appeal directly to God? I think we know the answer. We are worried that the King of kings, the Lord of lords, the Holy One, cannot be troubled with our pitiful lives and problems. And so we look for additional paths to the palace. Intermediaries who can advocate for us (melitz yosher) and remind God of our merits, if our own pleas to remember us for life do not suffice.

I understand the appeal of this theology, and yet I also understand why it was largely removed from our tradition, leaving us with an austere theology of God, and God alone. We begin Yom Kippur with a pleading and somewhat pathetic prayer that God will release us from all our promises. But by the end of the day, we stand together and proclaim the Shema and then Adonai Hu HaElohim, forgetting all about heavenly councils, and speaking directly to the almighty. It is not God who develops, but we who grow in faith and in audacity, until we address the divine with no intermediary. May our prayers be powerful and profound, may our transgressions be forgiven, and may we all be sealed into the great book of life.

ספר תשב”ץ קטן סימן קלא

ובערב יוה”כ קודם שאומר כל נדרי אומר בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום וע”ד הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים:

טור אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תריט

ואומרין בזה הלשון בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינין ומוציא ס”ת השליח ציבור ואוחזה בחיקו ואומר כל נדרי ואסרי וכו’

שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תריט סעיף א

ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח צבור: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד א

כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה – מבטלה בשבילו, שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פו עמוד א

כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור, טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה.

תהלים פרק פב, א-ח

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט: (ב) עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה: (ג) שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ: (ד) פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ: (ה) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ: (ו) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: (ז) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ: (ח) קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם:

דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק ז – ט, ז-ט

(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ט) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק מג, מג

(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:

פרקי דרבי אליעזר (היגר) – “חורב” פרק כד

ר’ שמעון אומ’ קרא הב”ה לשבעים מלאכים הסובבים את כסא מלכותו ואמר להם הב”ה באו ונרד ונבלל את שבעים גוים ואת שבעים לשונות, ומניין שאמ’ להם, שנ’ הבה נרדה, הבה ארדה אין כתיב כאן אלא הבה נרדה, והפילו גורלות ביניהם, שנ’ בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, ונפל גורלו של הב”ה על אברהם ועל זרעו, שנ’ כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו, אמ’ הב”ה חבל וגורל שנפל עלי שרתה נפשי בו שנ’ חבלים נפלו לי בנעימים וירד הב”ה ושבעים המלאכים הסובבים את כסא כבודו ובלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון

ילקוט שמעוני תורה פרשת נח רמז סב

הבה נרדה ונבלה שם שפתם [י”א, ז] א”ר אבא בר כהנא משפתן אעשה עמהון נבלה הוה חד מנהון אמר לחבריה אמטי לי מים והוא ממטי ליה עפר הוה מחי ליה ופצע מוחיה אמטי לי כולב והוא מייתי ליה מגרופי הוי מחי לי’ ופצע מוחיה רבי שמעון אומר קרא הקדוש ברוך הוא לע’ מלאכים הסובבין כסא כבודו ואמר להם בואו ונבלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון והפילו גורלות שנאמר בהנחל עליון גוים וגו’ ונפל גורלו של הקדוש ברוך הוא על אברהם ועל זרעו שנאמר כי חלק ה’ עמו יעקב אמר הקדוש ברוך הוא חבל וגורל שנפל עלי רצתה נפשי בו שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים

מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים פרשת שופטים פרק יח פסוק יד

ד”א ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך שאין להן לישראל מזל: