A Note of Confusion: Shabbat Rosh HaShanah 5781

Do you find the shofar service confusing? Good, because it is supposed to be that way! Many rabbinic traditions about shofar, such as blowing it daily for a month prior, but then stopping the day before Rosh HaShanah, and then blowing it at different points of the service are supposed “to confuse Satan.” Poor Satan—Jews around the world in all the time zones are blasting away on their horns at different times—what’s an ornery angel to do?

Shofar confusion runs deeper and more serious than this charming folktale. The Torah refers several times to the blowing of the shofar in the seventh month, using different words, tekiah and teruah among them. What do these terms mean? Numbers 29:1 refers to Rosh HaShanah as יום תרועה, “a day of shofar blasts,” which is translated into Aramaic as “a day of wailing” (יבבא). This leads to the idea that the teruah is a sound which reflects and instills sorrow and brokenness. Still, is it a sobbing sound or more like wailing? How about both?

In Bavli Rosh HaShanah 33b-34a there is a long discussion about these notes, especially teruah. The sages can’t quite decide how it is supposed to sound, so they give us three versions, familiar to synagogue goers as shevarim (three notes, each 1/3 the duration of a tekiah), teruah (9 staccato notes, again adding up to one tekiah) and then a combination of the two. Why would one bout of sobbing suffice when you can expand it to three? So much of Judaism is captured here!

On that same page the rabbis interpret Leviticus 25:9, with its two references to “passing” the teruah through the land to mean that the broken notes must always be preceded and followed by a simple extended note of tekiah. Those “straight” notes are unbroken, indicating a posture of confidence and joy. For all our tears, we begin with strength and end there too.

Thus the shofar service presents a package of confidence and joy before and after, with brokenness and sorrow in the middle. Hasidic rabbi Shlomo Kluger (18C Galicia) connects this packaging to the couplet in the poem El Adon, שמחים בצאתם וששים בבואם / עושים באימה רצון קונם. When one engages in religious service, they should begin with confidence and joy, and finish the same way, but in the middle they must feel reverence (אימה) for the enormous task.

This Sunday when we pause to listen to the shofar, let us recall the wisdom of this ancient arrangement. The simple pure notes of tekiah should remind us that our souls are pure from the outset, and that we are expected to return to that state of purity. The middle notes of teruah and shevarim should shake our confidence and cause us to identify and act on changes. But even these sorrowful notes have the capacity to change to joy, since the root of teruah is also associated with ריע, a friend. Even in our brokenness, the love of friends, family and our creator can sustain and strengthen us to face our challenges with confidence.

I close with a story of Rabbi Levi Yitzhak of Berditchev, known as the “senigor” or defense attorney of the Jews, on a year like this one when Rosh HaShanah begins on Shabbat. Reb Levi Yitzhak informed God that this year God had no choice but to write the Jews into the book of life. Why? Well, writing is forbidden on Shabbat, so God certainly may not inscribe anyone for death. But saving a life—pikuah nefesh—overrides Shabbat, so God is “allowed” to sign all of Israel into the book of life!

With this in mind, let us open our hearts with fear and trembling this year, identifying our shortcomings and repairing what we can in our relationships with people and with God. But let us start and finish with joy, confident that the Holy One welcomes our prayers with love.


In addition to the following biblical and rabbinic sources, I drew on Hasidic materials found in volume 7 of the collection Itturei Torah.

במדבר פרשת פינחס פרק כט פסוק א

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:

תרגום אונקלוס במדבר פרשת פינחס פרק כט פסוק א

(א) ובירחא שביעאה בחד לירחא מערע קדיש יהי לכון כל עבידת פולחן לא תעבדון יום יבבא יהי לכון:

ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק ט

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לג עמוד ב

משנה. סדר תקיעות: שלש של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים – אין בידו אלא אחת. מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר – תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. כשם ששליח צבור חייב – כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

גמרא. והתניא: שיעור תקיעה כתרועה! – אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי. תנא ברא – קא חשיב חד בבא, ותו לא. שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים! – אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

תנו רבנן: מנין שבשופר – תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי – שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה – תלמוד לומר והעברת שופר תרועה. ומנין שפשוטה לאחריה – תלמוד לומר תעבירו שופר. ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין – תלמוד לומר בחדש השביעי,  [דף לד עמוד א] שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה – כזה. ומנין לשלש של שלש שלש – תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם. ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה – תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע. שיעור תקיעה כתרועה, שיעור תרועה כשלשה שברים. האי תנא, מעיקרא מייתי לה בהיקישא, והשתא מייתי לה בגזירה שוה? – הכי קאמר: אי לאו גזירה שוה – הוה מייתינא לה בהיקישא, השתא דאתיא גזירה שוה – היקישא לא צריך. והאי תנא מייתי לה בגזירה שוה ממדבר, דתניא: ותקעתם תרועה – תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא? כשהוא אומר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו – הוי אומר: תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. ומנין שפשוטה לפניה – תלמוד לומר ותקעתם תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה – תלמוד לומר תרועה יתקעו. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר ותקעתם תרועה שנית, שאין תלמוד לומר שנית, ומה תלמוד לומר שנית – זה בנה אב: שכל מקום שנאמר תרועה – תהא תקיעה שניה לה. אין לי אלא במדבר, בראש השנה מנין – תלמוד לומר תרועה תרועה לגזירה שוה. ושלש תרועות נאמרו בראש השנה: שבתון זכרון תרועה, יום תרועה, והעברת שופר תרועה. ושתי תקיעות לכל אחת ואחת. מצינו למדין: שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בראש השנה, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים; שבתון זכרון תרועה, והעברת שופר תרועה – מדברי תורה, יום תרועה יהיה לכם – לתלמודו הוא בא. רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אחת מדברי תורה, ושתים מדברי סופרים: והעברת שופר תרועה – מדברי תורה, שבתון זכרון תרועה, ויום תרועה יהיה לכם – לתלמודו הוא בא. מאי לתלמודו הוא בא? – מיבעי: ביום ולא בלילה. – ואידך: ביום ולא בלילה מנא ליה? – נפקא ליה מביום הכפרים. – אי (ביום) +מסורת הש”ס: [מביום]+ הכפרים יליף – נגמור נמי מיניה לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה! – והעברת תעבירו – לא משמע להו. – אלא מאי דרשי בהו? – והעברת – כדרב מתנא, דאמר רב מתנא: והעברת – דרך העברתו, תעבירו דקאמר רחמנא נעבריה ביד. ואידך, דרב מתנא מדשני בדיבוריה. תעבירו ביד – לא מצית אמרת, דגמר עברה עברה ממשה, כתיב הכא והעברת שופר תרועה, וכתיב התם ויצו משה ויעבירו קול במחנה, מה להלן בקול – אף כאן בקול. – ולהאי תנא דמייתי לה ממדבר, אי מה להלן חצוצרות – אף כאן חצוצרות? – תלמוד לומר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו אי זהו חג שהחדש מתכסה בו – הוי אומר זה ראש השנה, וקאמר רחמנא שופר.

אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. – מה נפשך? אי ילולי יליל – לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח – לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! – מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. – מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה! – דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. – מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! – דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה. – אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח – הא עבדיה, אי ילולי יליל – הא עבדיה! – מספקא ליה דלמא גנח ויליל. – אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח! – סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא – ברישא גנח והדר יליל.