Miracle of Miracles: Noah 5781

Discussing the divine command (Gen. 6:19) for Noah to collect multiple live specimens of all animals of the land and air into the ark, Ramban reasonably questions the feasibility of such a task given the vast number of species, and the large size of many creatures. It was a miracle, he concludes, but then asserts that the “way of miracles” is to minimize their departure from nature, to “put in human hands what is possible, and leave the rest to the hands of heaven.” Thus the ark was not too small or too large, but just the right size for an implausible project to be impressive.

Ramban expands on his theory of miracles later in the portion when the Torah introduces Terah and his sons, Abram, Nahor and Haran. An unremarkable verse states that Haran died, “in the presence (עַל פְּנֵי) of his father Terah” (Gen 11:28). This strange expression leads Rashi to mention the famous midrash that young Abram smashed the idols in his father’s shop, and that Terah brought Abram for trial to King Nimrod, who cast him into the fire. While Abram was roasting, his younger brother Haran thought, “if my brother survives, I’m with him. If not, then I’m with Nimrod.” Abram survived, Haran supported his brother, but then perished when he himself was put to the test. Thus Haran died in the presence, or perhaps because, of his father.

Ramban offers a long response to this midrash. For him, the survival of Abram is a miracle, but of what kind? Ramban knows of two categories—the “hidden miracle” (נס נסתר) and the “public miracle” (נס מפורסם). A hidden miracle is one which approximates nature, making the righteous look just lucky. Perhaps Nimrod decided to spare Abram at the last minute, making this miracle appear natural. Or perhaps Abram actually survived the fire, in which case it would be a public miracle, an obvious departure from nature.

Ramban leaves the matter ambiguous here, but next week in Lekh Lekha he further develops his theory of miracles with reference to kabbalistic doctrine (17:1). Abram and the other patriarchs experienced only the more limited form of hidden miracles, because they related to God as El Shaddai, which is a cognomen of Shekhinah, the tenth and lowest Sefirah, also known as Malkhut. This Sefirah is the interface between the divine realm and the material world, and it works most closely with natural processes. Thus all of the miracles experienced by the patriarchs were naturalistic. In contrast, Moses connected to the divine realm through the fifth Sefirah, known as Tiferet, and with the Tetragrammaton. Because this central aspect of divinity is responsible for the creation of all existence, it is not limited to natural processes at all. For this reason the miracles associated with Moses such as the plagues and the splitting of the sea were grand “public” miracles (for the same reason, Moses had no need of nutrition while up on Sinai; like Enoch and Elijah he became akin to an angel, as described in Shaar Ha-Gemul).

As Halbertal argues, Ramban does not truly divide reality into natural and miraculous processes. All are ultimately part of one great chain of being, but they play out in different manners, much as federal and state legal systems, or different disciplines of science have distinct norms. The real drama happens within the divine realm, with human actions reflecting this transcendent reality.

Coming back to modern times, I think it inevitable that we will experience reality in varied ways that do not always seem coherent or compatible. This can be deeply frustrating, especially when our convictions are in conflict with those of other people on matters of life and death. For example, in the pandemic, much remains unknown but rational analysis indicates that measures such as social distancing, mask wearing, and hand washing reduce infectious transmission. Some of the people who ignore these guidelines mistakenly dismiss them as ineffective, but others blend rational belief in science with irrational, aspirational hope in miracles. Unfortunately, one of those people is our President. Convincing him and his ardent supporters to adopt prudent and rational policies appears to be an exercise in futility. Even if he is turned out of office, many Americans and other people will persist in preferring faith in miracles over rational analysis.

When we read miracle narratives such as Parashat Noah, we recognize the deep appeal of such thinking. Indeed, we may realize that such literature offers essential wisdom about the moral structure of reality. Recognizing the attraction of such thinking, perhaps we can gain access to the minds of medieval sages such as Ramban, and also to our fellow citizens who seem to occupy an alternate reality. It is worth the effort, frustrating though it may be, because reality is confusing, and it not always obvious what to believe. If we can learn to transcend some of our differences, and rebuild a consensus about what is right and good, that will indeed be a miracle.

בראשית פרשת נח פרק ו פסוק יט

(יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:

רמב”ן בראשית פרשת נח פרק ו פסוק יט

ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה. ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים.

בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כח

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:

רש”י בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כח

(כח) על פני תרח אביו – בחיי אביו. ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם בן סרוק פירש אור בקעה, וכן (ישעיה כד טו) באורים כבדו ה’, וכן (שם יא ח) מאורת צפעוני. כל חור ובקע עמוק קרוי אור:

רמב”ן בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כח

והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט), כי הזכירו בספר “עבודת האכרים המצרים” כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם, אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו. והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר, שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו:

ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו טו). אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו, והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עם המצרים בתחילת מעשיו. ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף:

וזהו שאמר הכתוב (להלן טו ז) אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מלת “הוצאתיך” תלמד על נס, כי לא אמר “אשר לקחתיך מאור כשדים”, אבל אמר “הוצאתיך”, שהוציא ממסגר אסיר, כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב). ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו:

וזהו טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן, אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם, וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים. ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו, ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען. וזהו שאמר הכתוב (יהושע כד ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, כי בעבר הנהר נצטוה בזה, ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען:

והנה על דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו, מלשון חמותי ראיתי אור (ישעיה מד טז). ואמרו ויצאו אתם מאור כשדים, ותרח לא יצא מן הכבשן, אבל אברם הוא עיקר. או המקום נקרא כן בעבור הנס. כמו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה (דברים ט כב), וזולתם. וירמוז הכתוב כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כלם משם:

ופירוש באורים כבדו ה’ (ישעיה כד טו) על דעתי כדבריהם כי הם ההרים הגבוהים ששם עושים אורות ומשיאין משואות להודיע החדשות מהר במרחקים, כאשר אמר (שם) באיי הים שם ה’ אלהי ישראל, והענין, שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד השם. וכן מאורת צפעוני (ישעיה יא ח), החור שלו, ששם אורו וחמימותו הגדול, כמו שקורא אותו “שרף”. וראיתי במדרש “קומי אורי” (פסקתא דר”כ פסקא כא) על כן באורים כבדו ה’, במה מכבדין אותו, ר’ אבא בר כהנא אמר באילין פנסיא, הן כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות, בכל מקום, אפילו באיי הים, לכבוד השם. הרי שעושין “באורים” מלשון אש כפשוטו:

בראשית פרשת לך לך פרק יז פסוק א, א

(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:

רמב”ן בראשית פרשת לך לך פרק יז פסוק א

(א) אל שדי – שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש “אל” תקיף, מלשון אלי מואב (שמות טו טו). ופירוש “שדי” אמר רש”י שיש די באלהותי לכל בריה. ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר, שאינו צריך במציאות מה שנמצא, ולא בקיום מציאותו, לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמה:

ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז”ל מגזרת שודד, כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים. וזהו הנכון, כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב”ר לה ג) “מדת הדין של מטה”:

וטעם להזכיר עתה זה השם, כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב, ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג – מו) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א – סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית, וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם, שהם מופתים משנים הטבע בפירסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו:

ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם, שיהיה חלק ה’ עמו, וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל:

ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו”ד ה’ רק בצירוף השם הכתוב באל”ף דל”ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו “אלהים”. וכן יאמר ה’ אלהי השמים (להלן כד ז), ואמר ה’ יראה (להלן כב יד) על מקום המקדש העתיד. ויעקב הזכיר תמיד “אל שדי” (להלן מג יד, מח ג), ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם. ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (מט ב) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה, ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה’ (ישעיה ו א), ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה, ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואראה את ה’, כתוב באל”ף דל”ת. ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב) אם יראה אלהים בעניי:

תורת האדם שער הגמול

והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים, והזכים מהם בדקים מן הדקים, כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהוא מתולדת האור העליון המתגשם ברצון בוראו יתברך וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות הים, כמו שאמרו (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומשה רבינו שנתעלית נפשו ונתיחדה יותר מהם בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגה העליונית. ומצאתי במכילתא היום לא תמצאוהו אמר להם היום אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו למחר, ר’ אלעזר חסמא אומר בעוה”ז אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעוה”ב, וזו המימרא תתפרש על אחד משני דרכים, או שנאמר שיהיו בבני העוה”ב מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא למעלה כמעלת דור המדבר, או נפרש שרמז הכתוב לדעת ר’ אלעזר חסמא במלת היום שאנשי העוה”ב יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, רמז על עיקר המן ורמז על קיום בני העוה”ב, כך נראה לי וזהו שאמרו במסכת יומא (ע”ה ב’) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר’ ישמעאל, רצה לומר שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו, ואמר לו רבי עקיבא ישמעאל טעית בדבר זה וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, תפסו מפני ששם קיומם בענין המתגשם מתולדות הזיו העליון והם קיימים באור עצמו.