Destiny is a seductive concept. The idea that our personal and even national history is somehow predetermined can be comforting, especially when hazards abound and the best path forward is hard to discern. Historian Niall Ferguson surveys the tenacity of deterministic thinking among religious and secular thinkers through the ages in his book Virtual History. Marxists have often matched religious fundamentalists in their conviction that history is governed by inexorable forces and their sense that personal agency is an illusion.

Ferguson responds to this fatalistic tendency with chapter after chapter of counterfactual accounts—moments when a different decision by an individual or group could easily have changed the course of history. What if the American revolutionaries, many of whom were loyal to the Crown just months earlier—had found a way to settle their differences without violence in 1776? Would American slavery have ended earlier and without civil war in the 19^th century? Would the British Empire have survived the 20^th? Ferguson’s point is not to promote a parlor game of what if, but rather to provoke readers into taking responsibility for major decisions in their own lives, and in their society.

Given the enormous uncertainty about how next week’s election will play out and the staggering ramifications of various outcomes, it remains tempting to throw one’s hands up and say, “what will be will be.” Of course—spoiler alert—that will not be my take away, but don’t we believe that “all is in the hands of heaven”?

Parashat Lekh Lekha presents a zigzag account of divine providence and human agency. God seems to be in control, commanding Abram to set out for “a land that I will show you.” But hadn’t Abram actually begun the trip of his own initiative last week? In chapter 14 Abram responds to Lot’s capture by taking charge and rushing to battle without so much as a prayer. Thanksgiving can wait until the work is done. If God is really in control, then the strings seem quite loose.

But in Chapter 17 God literally takes command. God appears to Abram, abruptly informs him that his name is now Abraham, that his wife is now Sarah, and that their unborn child’s name will be Isaac. The rabbis later explain that Isaac alone among the patriarchs never had a name change because he alone was named by God (Mekhilta/Yerushalmi). The power to name or rename a person implies the power to control them. Indeed, God’s control over Isaac is complete.

In v.19 God tells Abraham that God will establish this covenant with the still unborn Isaac and his descendants forever. That is, Isaac is chosen in utero, much like Jeremiah later in the Bible. The rabbis emphasize this gestational covenant in a curious piece of liturgy developed for the Brit Milah ceremony. Tosefta Brakhot is the source for the Mohel’s blessing before the cut, the father’s blessing that follows, the congregational response, and then the curious blessing “asher kideish yedid mi-beten,” thanking God for “designating the beloved one from the womb, sealing in his flesh the sign of the holy covenant.” This liturgy is repeated in the two Talmuds, but to whom does it refer? Who is the beloved one (yedid)? Rashi says it is Isaac, but Rashi’s grandson Jacob b. Meir, known as Rabbeinu Tam, insists that it refers to Abraham, who is beloved to God (as Isaiah says in the haftarah).

Who is right—Rashi or Rabbeinu Tam? It’s a minor point, I know, but we can find meaning in the distinction. Abraham is beloved for what he does in life. Isaac is beloved for what he is destined to be from the womb, and who his descendants will become. Indeed, throughout their lives, Abraham is distinguished by his deeds, while Isaac is more like a canvas upon which other characters write their stories. Which character is better suited for this final blessing of the covenant of flesh?  For Rashi, passive Isaac is the beloved basis for our blessing, but Rabbeinu Tam prefers active Abraham. Which model is better for our own sense of covenant?

It is easy to argue that circumcision is essentially a ritual of dominance. God demands that all males in the covenanted nation cut their foreskins. What could be a more obsequious symbol of submission? Yes, this covenant is sealed only in male flesh, but at least according to Rashi, the covenant begins in the mother’s womb. Isaac, then. Yet this painful (for the parents as much as for the infant) ritual of devotion has also become a defining act of defiance against the larger culture, a bold and brave declaration of Jewish identity, a dramatic commitment of each generation to confirm its ancient covenant. All it would take to break the yoke of divine control would be to cease telling this story, to stop claiming it as our own. This ritual is therefore not an obsequious surrender of agency, but a heroic assertion. Perhaps this is the reason we refer to “the covenant of our father Abraham,” recalling his complex relationship with God as both faithful and questioning.

Returning to our moment, the temptation to become passive is powerful, especially given how unpleasant political discourse has become. But an informed and active citizenry is the key to a successful democracy. In my own family, this election has inspired more activism than we normally muster. We have waited in long lines to vote early, written hundreds of letters and texts, participated in many meetings and donated funds—all to help tip the course of history in a better direction. Forces bigger than any individual are at work, but together we may seize control of our destiny.

Shabbat shalom, and God bless Americans (with a sense of responsibility),

בראשית פרשת לך לך פרק יז פסוק ט – יד, ט-יד

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: (יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: (יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: (יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: ….

(יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:

שמות פרשת כי תשא פרק לא פסוק טז – יז, טז-יז

(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: (יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:

ירמיהו פרק א פסוק ד – ה, ד-ה

(ד) וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר: (ה) בְּטֶרֶם אצורך אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה טז

כיוצא בו דרש ולא יקרא עוד את שמך אברהם (שם /בראשית/ יז ה) עבר שם הראשון ונתקיים השני כיוצא בו דרש שרי אשתך וגו’ (שם טו) עבר שם הראשון ונתקיים השני כיוצא בו דרש ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך וגו’ (שם /בראשית/ לב כט) שם הראשון נתקיים לו ושם השני נתוסף לו יצחק לא נשתנה שמו שנקרא מפי הב”ה

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה ו

ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה. אילו אבותן קראו אותן בשמן אבל יצחק הקדוש ברוך הוא קראו יצחק שנאמר [בראשית יז יט] וקראת את שמו יצחק.

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו הלכה יב – יג

הלכה יב       המוהל צריך ברכה לעצמו או’ ברוך על המילה אבי הבן צריך ברכה לעצמו או’ ברוך א’ להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדין מה הן אומ’ כשם שהכניסתו לברית כן תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים

הלכה יג       המברך מהו או’ אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם (וח’) וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת ברוך כורת הברית

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת ברכות פרק ט הלכה ג

המל צריך לומר ברוך אקב”ו על המילה אבי הבן אומר ברוך אקב”ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים שם צריכין לומר כשם שהכנסתו לברית כן תכנסיהו לתורה ולחופה המברך צריך לומר ברוך אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשאירו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שאירינו משחת בא”י כורת הברית

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלז עמוד ב

תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה’ כורת הברית.

רש”י מסכת שבת דף קלז עמוד ב

אשר קידש ידיד מבטן – יצחק קרי ידיד, על שם אשר אהבת (בראשית כב). מבטן – דקודם שנולד נתקדש למצוה זו, דכתיב (שם /בראשית/ יז) אבל שרה אשתך וגו’ והקימותי את בריתי אתו היינו מילה. בשארו – בבשרו. שם – חק של מילה. וצאצאיו – אחריו. חתם באות – זו של ברית קדש.

תוספות מסכת שבת דף קלז עמוד ב

ידיד מבטן – אומר ר”ת שהוא אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמר (ירמיה יא) מה לידידי בביתי כדדרשינן במנחות בפרק כל המנחות (ד’ נג: ושם) ושלשת האבות נזכרים חוק בשארו שם הוא יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש הוא יעקב וצאצאיו הוא ובניו כמו שתרגם יונתן הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא (ישעיה כב) כלומר יוצאי צאצאיו.

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נג עמוד ב

בן ידיד – זה אברהם, דכתיב: מה לידידי בביתי

תוספות מסכת מנחות דף נג עמוד ב

בן ידיד – בן אברהם דכתיב ביה מה לידידי בביתי פשטיה דקרא בירמיה שהיה מתפלל בבית המקדש על ישראל דמעיקרא כתיב ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכתיב בתריה מה לידידי בביתי וכאן דורשו באברהם כדאמרי’ בסמוך שמצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית המקדש ומה שאומר בברכה של מילה אשר קידש ידיד מבטן אומר ר”ת דהיינו אברהם שנקרא ידיד כדאמרינן הכא וקדשו הקדוש ברוך הוא מן הבטן שדורש במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך חוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקדוש ברוך הוא יצחק עד שלא נולד וצאצאיו חתם באות ברית קודש זה יעקב כדכתיב (ישעיה כב) הצאצאים והצפיעות ומתרגמינן בניא ובני בניא ויש מפרשים ידיד זה יצחק שאר זה יעקב וצאצאיו אלו השבטים.

משמרות כהונה מסכת מנחות דף נג עמוד ב

תוס’ בד”ה בן ידיד וכו’ שרצה הקדוש ברוך הוא יצחק עד שלא נולד וכו’ עכ”ל נראה דמפ’ וחק בשארו שם היינו כשעדיין בתוך אשתו וכמ”ש שארו זו אשתו והיינו כשהיה בעיבור עד שלא נולד.

בית יוסף יורה דעה סימן רסה

ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם אומרים אשר קדש ידיד מבטן וכו’. שם המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן וכו’ ומדקתני המברך אומר משמע דמאן דהוא יכול לברך ואינה מצוה מוטלת על המוהל וכך הם דברי הרמב”ם ז”ל (פ”ג ה”ג): כתב ה”ר דוד אבודרהם (שם עמוד שנ) המל מברך קודם שימול על המילה ומחתך הערלה וכו’ ואח”כ נוטל ידיו ורוחץ פיו כדי שיברך בנקיות אשר קידש ידיד מבטן: ונוסח ברכה זו פירשו התוספות (שבת קלז: ד”ה ידיד) ידיד זה אברהם כדדרשינן בפרק כל המנחות (מנחות נג:) דמה לידידי בביתי (ירמיה יא טו) נאמר על אברהם. וחק בשארו שם זה יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קודש הוא יעקב. והגהות מימון (דפוס קושטא פ”ג) כתבו בשם ספר המצות (סמ”ג עשין כח קיד ע”ד) דאשר קדש ידיד מבטן זה יצחק וראיה מדכתיב (בראשית יז כא) ואת בריתי אקי”ם ראשי תיבות: אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם זה יעקב וצאצאיו חתם באות ברית קדש אלו השבטים: וכן פירש רש”י (שבת קלז: ד”ה אשר) יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (שם כ”ב ב): מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם י”ז יט) אבל שרה אשתך וכו’ והקימותי את בריתי אתו היינו מילה: בשארו. בבשרו: שם. חק על מילה: וצאצאיו. אחריו: חתם באות. זו של ברית קודש: צוה להציל ידידות שארנו משחת. מגיהנם דכתיב (זכריה ט יא) גם את בדם בריתך וגו’: ונסחת ברכה זו שכתב רבינו היא נסחת הרי”ף (נה:) והרא”ש (סי’ י) אבל הרמב”ם (פ”ג ה”ג) גורס על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה כצואת קדושים להציל ידידות שארנו משחת וה”ר דוד אבודרהם (שם עמוד שנא) כתב שמצא בתשובת שאלה להרמב”ם (פאר הדור סי’ קלד) שהיה גורס על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד צורנו צוה כצוית לקדושים ומפרש שם בשכר המילה חזר אל חי חלקנו לעד כמו שכתוב (שם שם ז) והקימותי את בריתי וכו’ ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים. ואחר כן שואל מאת ה’ ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת ור”ל ידידות על הנפש שהיא חביבה מן הכל. וענין כצוית לקדושים חסר ור”ל כאשר צוית לקדושים: