Thanksgiving in the Face of Sorrow: Vayetze 5781

On the face of it, Leah has been dealt a dreadful hand. Her marriage to Jacob was born of subterfuge, and the Torah relates that “God saw that Leah was hated, and opened her womb, but Rachel was barren.” Leah’s fertility failed to win her husband’s affections as testified by her statements in naming their first three sons, Reuben, Shimon and Levi. Each name is plaintive, speaking to her sorrow and desperate hope for improvement in her marriage. Jacob’s absence from the naming of his first three sons is notable; does he even notice these boys? Finally, with her fourth son, Leah shifts focus from her indifferent husband to her munificent God, saying, “this time I thank the Lord,” yielding the name Judah, the child of thanksgiving.

Our sages puzzle over the shift in Leah’s perspective and the precise meaning of her words. In the Talmud (B. Brakhot 7b) Rabbi Shimon b. Yochai notes that Leah is the first biblical character to use this language of thanksgiving, but what does it mean? Midrash Bereshit Rabbah looks to arithmetic—Jacob had 12 sons from four wives, so it should have been three apiece, but Leah has borne four (so far). Her gratitude is the product of excess—the prophetic knowledge that she has been granted more than her fair share. This sense of plenty, her relative fortune despite her unhappy marriage, leads Leah to invent the language of thanksgiving. This reading is affirmed by Rashi in his Torah commentary, though in its one-ups-woman-ship it is not entirely honorable.

Midrash Tanhuma gives Leah even more prophetic insight—for each child she anticipates future failures among their descendants. For Judah, she foresees his own failure. Yet Leah also anticipates Judah’s remarkable willingness to admit error in the matter of Tamar (and I would add, in the matter of Joseph in Vayyigash). The name Judah hints at another meaning—modeh—confession, and it is this humility of her son that causes Leah to thank God. Indeed, the Midrash adds that it is due to Judah’s willingness to admit error that the entire Jewish people is named for him, and that King David and the messiah will descend from his line. We Jews are intended to be the people who acknowledge—error, dependence, and gratitude.

Hasidic authors such as Bnai Yisachar notice that Leah’s name, ל-א-ה, adds up to 36, which happens to be the number of candles lit during Hanukkah. Her approach to gratitude is two-fold. She acknowledges the surfeit of goodness (תוספת טובה) of her life, despite the suffering, but also expresses confidence in the hidden light of redemption that can banish darkness. Living as we do in the midst of a global pandemic, we certainly require this perspective—to acknowledge blessings that are ours, despite the sorrow, and to seek out hidden pools of light that can illumine the night.

I must admit that Leah reminds me a bit of Princess Diana as presented in the Netflix series, The Crown. She is unloved by her husband despite bearing him sons (no spoiler alert necessary, I think). But unlike Leah, she is unable to shift perspective to heaven, or to the future lives of her descendants. Her current predicament is overwhelming, unbearable, and tragically destroys her. I have little knowledge or interest in commenting on the British royals, other than to note that Meghan Markle wrote a thoughtful op-ed about her recent miscarriage. She speaks to the importance of checking in on how people are doing, and not assuming that others will take responsibility for supporting those who are in sorrow. Surely this compassionate and wise response honors the memory of the mother in law she never knew.

How would Leah’s story have changed if Jacob had asked her, “Are you OK?” How did she nevertheless summon the fortitude to offer thanksgiving, and to raise a child who would have the strength and humility to acknowledge error? These spiritual triumphs of our flawed biblical heroes as they faced adversity and sorrow may guide us even mid-pandemic as we pause to offer thanksgiving.

בראשית פרשת ויצא פרק כט פסוק לא – לה, לא-לה

(לא) וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה: (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: (לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: (לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה’ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה’.

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויצא פרשה עא

כך לפי שהיו אמהות סבורות שזו מעמדת שלשה וזו שלשה וזו שלשה וזו שלשה, כיון שילדה בן רביעי אמרה הפעם אודה את י”י.

רש”י בראשית פרשת ויצא פרק כט פסוק לה

(לה) הפעם אודה – שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויחי סימן יב

יהודה אתה יודוך אחיך, אתה בשמך הודת אמך כשילדה אותך אמרה הפעם אודה את ה’ (בראשית כט לה), ומה ראתה להודות ביהודה, אלא ילדה לראובן, וראה דתן ואבירם ולא הודת בו, ילדה לשמעון וראתה זמרי ולא הודת בו, ילדה ללוי וראתה קרח ולא הודת בו, כיון שילדה ליהודה מיד הודת בו, שהוא הודה במעשה תמר, שנאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (שם /בראשית/ לח כו), א”ל אביו אמך הודית בך ואת הודית, לפיכך אחיך יודו לו. יצחק כשבירך ליעקב אמר לו וישתחוו לך בני אמך (שם /בראשית/ כז כט), שלא היה לו אלא אשה אחת, אבל יעקב שהיו לו ארבע נשים אמר בני אביך, למה יודוך אחיך שכל ישראל יקראו על שמך יהודים, ולא עוד אלא שהמשיח יוצא ממך שהוא מושיע את ישראל, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי וגו’ (ישעיה יא א).

בני יששכר מאמרי חודש כסלו – טבת מאמר ו – כהנים הנגשים

והנה ניתנו הימים להודות ולהלל, הנה אמרו רז”ל [ברכות ז ב] מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקב”ה עד שבאת לאה והודתו שנאמר [בראשית כט לה] הפעם אודה את י”י, הגם שכבר אמרו שארי לשונות של שבח ותהלה, עכ”ז לשון הודאה המציאה לאה, והרבותא בלשון הודאה שהוא על תוספת טובה, דכיון שנטלה בנים יותר על חלקה אמרה לשון הודאה, כן הוא בימים האלה ניתקן להודות שהוא על תוספת טובה, דהרי האור שנגנז בתורה הוא המרומז בל”ו לשונות של אור המרומז בתורה, היינו ה’ פעמים אור שבמעשה בראשית ביום הראשון הנה הוא נגנז לעתיד לבא, והנה תוספת טובה ניתן לנו להיות למאורות לבני ישראל גם בגלות החל הזה מעט קט מהארת אור הגנוז הם הל”ו נרות דחנוכה, הנה הוא תוספת טובה ושייך למימר בזה הודאה, ברוך המגיד מראשית אחרית, לא”ה (היא ל”ו) המציאה לשון הודאה, הבן.

ביוגרפיה – בני יששכר

R. Zvi Elimelech Shapira of Dinov was born in 1785 /5545.