Here is a verse on which I have never commented before: “These were the descendants of Seir the Horite who were settled in the land: Lotan, and Shoval, Tzivon Anah. Dishon, Ezer, and Dishan”(Gen.36:20f). I know! How have I allowed such a scintillating text to escape examination? Perhaps I have been distracted by Jacob’s midnight wrestling match with the angel and other dramas found in Vayishlah, but this snippet of Edomite genealogy is also Torah, and it has something to teach us, at least with help from Hazal.

In Bavli Shabbat 85a Rabbi Yohanan is reported to have explained a better known verse from Deuteronomy by reference to this one. There we are commanded, “You shall not move your countryman’s landmarks, set up by previous generations….” (Deut. 19:14). The straight reading is that later generations should respect the property lines left by their ancestors. Likewise, our verse in Genesis probably means that these Edomite clans inhabited the land prior to the time of narration, as Rashi explains.

Rabbi Yohanan, however, offers a more elaborate explanation based on the Torah’s description of these clans as “dwellers of the land.” Huh? What about everyone else—did they dwell in the sky? Why does the Torah describe these people, these Horites, as “dwellers of the land”? It is because, he claims, that these people, these farmers, had exceptional knowledge of the soil. They were like early agronomists—they could taste the dirt and determine which crops should be planted in each plot. Olives here, grapes there, figs over there. These Horites were the “early ones” mentioned in Deuteronomy whose land-use guidance the later Israelites were commanded to respect.

The word “hor” means a hole—it’s as if these people lived in the dirt—like a snake licking the dust—they understood the soil. The Talmud connects this verse to an earlier one in Genesis 10:17 which mentions one of the Canaanite clans, the Hivites, which could imply a kind of snake. Ramban notes that some similar sounding words have associated meanings, even if they are spelled differently.

OK, what of it? Some ancient people were expert farmers. So what? Were they the heroes of the Bible? Perhaps not, but the rabbis seem to think that this type of knowledge—understanding the earth, and knowing how to pair each plot with the perfect crop—is a valuable form of wisdom. This earthy knowledge, this willingness to touch and even taste the soil, to sense its potential and realize its blessings—this is a kind of wisdom that makes a people “settled in the land.”

Just now, in the midst of this dreadful pandemic, we are increasingly aware of our contingency. We are so dependent on the expertise of people who know how to grow food, to manufacture goods, to heal diseased bodies. I am not dismissing the value of what students and teachers of Torah have to offer. We are also essential workers, giving encouragement to those who despair, guidance to those who are lost, support to those who have fallen low. But most of us lack detailed knowledge of the land, and worse, we seldom consider that such knowledge, such earth expertise, is necessary. There are more interesting personalities in the Bible, and more scintillating topics of conversation. But as we read our dramatic portion this week, let’s reserve a moment to remember the clans of Seir, the dwellers of the land, and to thank farmers who toil with great expertise so that we who dwell in cities and suburbs can bless and enjoy the fruits of the earth.

בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק כ

אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:

בראשית פרשת נח פרק י פסוק טו – יט, טו-יט

(טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת: (טז) וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי: (יז) וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי: (יח) וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי: (יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע:

דברים פרשת שופטים פרק יט פסוק יד

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פה עמוד א

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] – גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: (מאי) דכתיב אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ; אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו? אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים: מלא קנה זה – לזית, מלא קנה זה – לגפנים, מלא קנה זה – לתאנים, וחורי – שמריחים את הארץ, וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא. רב אחא בר יעקב אמר: חורי – שנעשו בני חורין מנכסיהן.

רש”י מסכת שבת דף פה עמוד א

ומנא לן דהא דקים להו לרבנן – בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה, ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה, לידע כמה יונקים, שלא תתמה לומר: מי הודיע לבריות שיעור יניקה, ואיך יוכלו לעמוד על כן. גבול רעך – ליטע סמוך למיצר, להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים, ומי הם ראשונים – אמוריים וחויים, שהיו בקיאים בכך, כדאשכחן בבני שעיר.  מלא קנה זה – קנה המדה שבו מודדין הקרקע. לזית – ראוי לגדל זיתים, וזה לתאנה, והיו יודעין להפריש את הארץ בין קנה לקנה בריחה וטעמה, היכן לזיתים והיכן הוא לתאנים, וממילא דבקיאים היו בשיעור יניקה. שמריחין – סרס את התיבה ודורשה. וחוי – למה נקרא חוי. שטועמין את הארץ – לאיזה דבר ראויה. כחיויא – כנחש, שמאכלו עפר.

רמב”ן דברים פרשת דברים פרק ב פסוק י

ויתכן שנקרא “חוי” על שם שהיה נחש עלי דרך, ונקרא “חורי” על שם חור פתן (ישעיה יא ח). כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות, כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח), אתונות צחורות (שופטים ה י). וכן יעשו לשבח, יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישרון, מן תם וישר:

תורה תמימה הערות בראשית פרק לו הערה ג

ג) ר”ל קנה המדה זו שבקרקע ראוי לגדל בו זיתים וזה ראוי לגפנים וזה לתאנים וכדומה, ולכן ראוי לקרותם יושבי הארץ שהיו בקיאין בישובה, כלומר בטבעה ותכונתה ואיכותה. ומעין דרשא זו דרשינן לעיל בפ’ נח בפ’ ואת החוי (י’ י”ז) ובפ’ לך בפסוק ואת החרי (י”ד ו’), יעו”ש. ונ”מ מדרשא זו והקודמים לדינא – הוא במה דכתיב בפ’ שופטים לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שהם אמוריים וחוים וחרים שהיו בקיאין בכך וקבעו שיעורים וגבולים וכמו דקיי”ל דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי, משום דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע, הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי ג’ טפחים, וכדומה מן הידיעות שבאו לבני אדם בקבלה ומסורה מראשוני האומות אלה, וילפינן מזה שלא לבטל בכלל מנהג ראשונים, ונבאר אי”ה ענין זה בפ’ שופטים שם: