Feel the Love this Pesah: Shabbat HaGadol 5781

What’s love got to do with it? We are accustomed to thinking of Passover as the festival of freedom, of liberation from enslavement, the march from Mitzrayim to Sinai, and on to the Land of Israel and national independence. The themes of Passover are those of justice, moral purpose, resilience and strength. Its foods symbolize toughness—flat breads for the road, maror and salt water to remind us of our bitter experiences, haroset to approximate the mortar the ancient slaves used to build edifices for their oppressors. Many of its melodies are survival songs, not celebrations of plenty. Yes, we relax into the seder, reclining and eventually eating and drinking luxuriously, but it is the meal of survivors, akin almost to the se’udat havra’ah eaten by mourners after a loss. What’s love got to do with it?

Love is the hidden emotion in Pesah,  but it is there if you seek it. Our greatest love poem, the Song of Songs, has been associated with Passover for well over a millennium. Tractate Sofrim, a composition from the land of Israel edited around the 8th century, remarks that it is chanted on the final two nights of the festival, but does not provide a reason. Later texts such as Sefer Abudraham (Spain, 13c) provide a link between the Song and Passover. In Chapter 1, verse 9, the male lover states, “I have likened you, my darling, to a mare in Pharaoh’s chariots” לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. We must admit that this link feels tenuous, and one wonders how it even works as a romantic image. True, other ancient texts from Greece and Arabia likewise compare beautiful women to horses (for example Helen of Troy in Theocritus, and Lyde in Horace’s Odes–See Marvin Pope’s 1970 essay).

Michael Fishbane prepares us for the oddity of the Song’s romantic imagery, here comparing a young woman to a fancy horse, but advises, “a modern reader must pause and let the images have their primary effect—which is to create a strong sensual association between a feature of the human body and the world of nature (animals and topography). In so doing, one must try to cultivate a literary competence that appreciates the sensibilities of a shepherd’s heart over the theological sense of the (modern) interpreting mind” (JPS commentary, Introduction xxvi). There you have it—Passover challenges our imaginations, not only to experience enslavement despite our own happier circumstances, but also to feel love as it may have seemed to an ancient shepherd.

There is another way to associate this verse with the grander themes of Passover, and also of Shabbat Tzav, which this year serves as Shabbat HaGadol. Midrash Shir HaShirim Rabbah (1:9:6) focuses on the role of horses in the grand confrontation at the Reed Sea, and then shifts attention to the final words of the verse, which the rabbis understand to be addressed to the people of Israel, “…to whom I have compared you, my love”. Rabbi Yonatan reads that final word, רַעְיָתִי, to play on the word for shepherd (רועה) and refer to the two daily sacrifices, the burnt offerings that opened and closed each day in the Temple. The morning sacrifice atoned for sins of the prior night, while the afternoon sacrifice atoned for sins of that very day. By shepherding these animals to the altar, the entire city of Jerusalem lived free of sin, earning God protection. And as we read in Parashat Tzav, this “Torah of ascent” (literally, teaching of the burnt offering) is one that smolders through the night until the morning. It is, according to later interpretation, a symbol of love expressed by Israel to God.

The Midrash offers an even more expansive reading of רַעְיָתִי, saying that it means, “shepherd of My world” (רעייתא דעולמי). Here God assigns the people Israel a cosmic role, making them the guardians of creation. Through Israel’s acceptance of Torah at Sinai and continued service, God is appeased, and the world is allowed continued existence. Granted, this is a grandiose vision, especially for a people that was thoroughly subjected to the great nations of the world. But perhaps that is the true point of Passover. A people that feels powerless can not only escape from its predicament, not only indulge in fantasies of revenge, but also forge a future role as protectors of the planet, including their former oppressors. In his “Derash” commentary to this verse (p.42), Michael Fishbane writes, “Sinai thus marks Israel’s commitment to the ideals of a habitable creation and a moral order at every level. Ethics is deep ecology.”

If ever our planet required protection, surely it is now. We are ravaged by disease, by dangerous divisions, by gun violence and, looming over the entire earth, a climate crisis of our collective design. For Jews, Passover is initially a festival of particularism—of our distinctive story of enslavement and liberation. But as we proceed deeper into the holiday, other dimensions emerge, universal dimensions of spring, of the blossoming of nature, of beauty and of love. We chant the Song of Songs and remember that our role in history is not only to survive, but to serve as shepherds, to push back at the forces of chaos, to make the world livable for all. Love has got everything to do with it.

שיר השירים פרק א פסוק ט, ט

(ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי:

מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק יד הלכה טז

בשיר השירים, קורין אותו בלילי שני ימים טובים של גליות האחרונים, חציו בלילה אחד, וחציו בלילה השני.

ספר אבודרהם תפלות הפסח

נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים מפני שהוא מדבר מגאולת מצרים שהיא תחלת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה שנאמר לסוסתי ברכבי פרעה.

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ו ד”א דמיתיך רעיתי, רבנן אמרי לפי שנדמו ישראל לסוסים נקבות ומצריים הרשעי’ זכרים מזוהמים והיו רצים אחריהם עד ששוקעים בים, אמר ר’ סימון חס ושלום לא נדמו ישראל לסוסים נקבות אלא גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצריים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקעום בים, והיה המצרי אומר לסוסו אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי ועכשיו אתה משקעני בים והיה הסוס אומר לרוכבו רמה בים ראה מה בים, איפתיסיס נעשית לכם בים, תני ר’ ישמעאל (שם /שמות י”ד/) וינער ה’ את מצרים בתוך הים, מלמד שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא יורד למטה והסוס למעלה ממנו, אמר רבי לוי כזה שמנער בקדירה תחתון עולה למעלה ועליון יורד למטה, רעיתי, מהו רעיתי, אמר רבי יונתן מפרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום הה”ד (במדבר כח) את הכבש אחד תעשה בבקר, דאמר ר’ יהודה בר סימון שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום אחד בשחרית ואחד בין הערבים של שחר היה קרב על עבירות שנעשו בלילה ושל בין הערבים היה קרב על עבירות שנעשו ביום ולא היה אדם לן בירושלים ובידו עון שנאמר (ישעיה א) צדק ילין בה, ד”א דמיתיך רעיתי, רבנן אמרי רעייתא דעולמי שקבלו תורתי שאילו לא קבלוה הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו, דאמר ר’ חנינא בשם רבי אחא כתיב (תהלים עה) נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה, אילולי שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע היה העולם מתמגמג וחוזר לתהו ובהו ומי ביסם העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה בזכות (שם /שמות/ כ) אנכי ה’ אלהיך תכנתי עמודיה סלה.

אמת ליעקב בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ד

והנה ביאור מחלוקת התנאים שם הוא, דהנה אם נחקור בשורש המועדים שנצטוו בני ישראל לשמור נראה דבאמת יש בכל יום טוב טעמים שונים, ולמשל חג הפסח נקבע כזכר ליציאת מצרים וגלוי שכינה בתפארתה, וכל המצוות שאנו מקיימין בו הם זכר לחרות האומה במובן הרוחני, ואף על פי כן הדגישה התורה כמה פעמים כי “חג האביב” הוא, כלומר שקמת התבואה כבר במילואה ועושים יום טוב בשביל זה