Many years ago my car was stolen from its spot outside our apartment in Michigan. In the middle of the night a police officer woke us up and informed me that someone had been pulled over while driving it with a smashed window down Northwestern Highway—had I by chance lent it to them? I had not, and I was relieved to get the car back, even in its battered state. I was also curious about my relationship with the person who had taken my car. Auto theft is a felony, and so the thief was criminally charged by the state, sentenced to imprisonment, and ordered to pay me restitution for the damage to my vehicle. He was not, however, asked to confess or apologize to me. I was left with annoyance, inconvenience and a deductible; he was left to the clutches of the penal system.

I used to visit a different prisoner in Jackson, MI, and wondered if I should look up my thief, but decided it was not a good idea. Still, I had the sense that while punishment had been meted out, an opportunity had been missed to repair the deeper tear in the social fabric. I remember protesting the system—what good does it do to me or anyone else for him to go to prison? Better that he be asked to apologize and pay a penalty to the victim of his crime.

That, at least, is what the Torah teaches. In our portion (Numbers 5:5-10) the Torah states, “When a man or woman commits any wrong toward a person, thus breaking faith with the Lord, and the person realizes his guilt, he shall confess the wrong that he has done. He shall make restitution in the principal amount and add one-fifth to it, giving it to him whom he has wronged.” This verse does not specify theft as the violation, but a similar passage in Leviticus 5: 20-26, specifies that the punishment for theft is to return the property to the victim plus a 20% fine. Read together, these passages indicate that property crimes do damage not only to the direct victim but also to society and even to God. For this reason restitution requires not only the return of property but also confession, a hefty penalty and even a sacrifice of purification.

Twenty percent is a stiff penalty, but elsewhere the Torah is even harsher. In Exodus 22:3 the thief is expected to pay a 100% penalty to the victim, effectively reversing the impact of the theft. In Exod. 21:37, cattle theft carries special penalties (like auto theft does today), requiring 400 or even 500% penalties. Presumably this is because cattle were often left untended to graze in public areas, and so theft damaged not just the owner, but the entire arrangement of trust in society. Our Etz Hayyim commentary claims that these excessive penalties were later scaled back to increase the likelihood that a thief would confess their crime if the penalty was not too harsh.

In our portion, the Torah explicitly includes men and women as potential thieves or victims, giving them equal legal weight (here, in contrast to the next passage about the Sotah). Midrash Sifre goes farther with this egalitarian impulse, stating that “strangers,” (whether this means non-Israelites, or converts) are likewise owed restitution and apology when victimized by crime. It also includes people of non-binary gender (tumtum and androginus). And it closes potential loopholes that would prevent repayment to the victim (such as if the thief burned the victim’s grain on Yom Kippur, which is a capital offense). When one person harms another person—regardless of the type of harm, and regardless of the victim’s religious or gender identity—the offender always owes their victim an apology and a penalty. The total effect is to restore social solidarity following the offense.

This arrangement benefits both sides, I believe. The victim receives acknowledgement of their hurt, restitution for their lost property, and a meaningful reparation. And the offender, while no doubt embarrassed and diminished financially by these requirements, is treated as a member of society who can make good on the harm that they have caused. They are not sent away to rot in prison—even accidental killers are not treated that way by the Torah. They are kept close and eventually reintegrated into society. While a torn garment may never look perfect again, it can be repaired, and in a sense improved by the dedication required to make it whole.

We live in a time of growing sensitivity to the harms suffered by people outside our own immediate circles. I am no fan of social media, because too often it is used to amplify hatreds and organize violence. But it has been suggested that the invention of the novel, and then later of television, exposed people to the very different lives of others, and contributed to the broad reduction in violence over the past centuries (Steven Pinker, The Better Angels of our Nature). Perhaps our new ways of meeting people from far away can eventually lead to reconciliation. Not all injustices can be restored, though I am fascinated by ideas such as David Treuer’s Atlantic essay, “Return the National Parks to the Tribes.”

Harm is not always as straightforward and unidirectional as in the examples given by the Torah. Victims are not always as easily identified, and restitution is not always practicable. But Proverbs says of the Torah that “all her ways are pleasantness, and all her paths are peace.” Those of us who have taken hold of Torah have an opportunity and an obligation to interpret her in the ways of pleasantness and peace, so that she can enlighten and improve us all, so that the Torah can make us whole again. These brief verses in Parashat Naso point us in the way toward reconciliation, toward justice, toward peace.

במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק ה – י

(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: (ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: (ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיקֹוָק לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו: (ט) וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: (י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:

שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק ג

(ג) אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם:

שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק לז

(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:

ויקרא פרשת ויקרא פרק ה פסוק כ – כו, כ-כו

(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיקֹוָק וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: (כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: (כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: (כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ: (כה) וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיקֹוָק אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן: (כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:

ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא ב

(ב) וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם, למה נאמרה פרשה זאת לפי שהוא אומר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וגו’ (ויקרא ה כא) או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה תלמוד לומר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה’ בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד ר’ עקיבא אומר כל מקום שנ’ בה לאמר צריך לידרש.

ר’ יאשיה אומר איש או אשה למה נאמר לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור (שמות כא לג) אין לי אלא איש אשה מנין ת”ל איש או אשה להשוות אשה לאיש לכל חטאות ונזקים שבתורה ר’ יונתן אומר אינו צריך שכבר נאמר בעל הבור ישלם ואומר שלם ישלם המבעיר את הבעירה (שם /שמות כ”ב ה’/) מה ת”ל איש או אשה לתלמודו הוא בא.

כי יעשו מכל חטאות האדם, למה נאמר לפי שהוא אומר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וגו’ או מצא אבידה וגו’ (ויקרא שם /ה’ כ”ב/) אין לי אלא במשקר באלו כמשקר במקום בשאר כל דבר מנין ת”ל כי יעשו מכל חטאות האדם.

למעול מעל, אין מעילה בכל מקום אלא שיקור וכן הוא אומר וימעלו באלהי אבותיהם (ד”ה =דברי הימים= א’ ה כה) ואומר וימעלו בני ישראל מעל בחרם (יהושע ז א) ואומר וימת שאול במעלו אשר מעל בה’ (ד”ה =דברי הימים= א’ י יג) ואומר בעוזיה צא מן המקדש כי מעלת (שם /דברי הימים/ ב’ כו יח) ואומר ומעלה בו מעל (במדבר ה יב) הא אין מעילה בכל מקום אלא שיקור.

ואשמה הנפש ההיא, למה נאמר לפי שהוא אומר איש או אשה אין לי אלא איש או אשה טומטום ואנדרוגינס מנין ת”ל ואשמה הנפש ההוא.

הנפש ההיא, הכל במשמע האנשים והנשים והגרים במשמע משמע מביא את אלו ומביא את הקטן אמרת מה אם ע”ז חמורה פטר בה את הקטן ק”ו לכל מצות שבתורה.

ואשמה הנפש ההיא, למה נאמר מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשים פטורים ת”ל ואשמה הנפש ההיא או כשם שפטורים מן האשם כך יהיו פטורים מן הקרן ת”ל ונתן לאשר אשם לו.

ואשמה הנפש ההיא, למה נאמר מנין אתה אומר המדליק גדישו של חבירו ביוהכ”פ שאעפ”י שאין ב”ד נפרעים ממנו שהוא נידון בנפשו ת”ל ואשמה הנפש ההיא.

והתודו, למה נאמר לפי שהוא אומר והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה ה) אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי אשם מנין ת”ל ואשמה הנפש ההיא והתודו ר’ נתן אומר זה בנה אב לכל המתים שטעונים וידוי (סליק פיסקא).

משלי פרק ג פסוק יז, יז

(יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם: