Stand up straight? Behar-Behukotai 5781

Just before the Torah switches from blessing to rebuke in our second portion, Behukotai, God reminds the people that they were removed and liberated from Egyptian servitude in order to walk upright, and without restraint (Levit. 13:13). The word for “upright” קוֹמְמִיּוּת is unusual and ambiguous. As Rashi comments, it means “standing straight,” which is a posture of strength—but is that an entirely good thing?

In tractate Brakhot 43b. Torah sages are warned to avoid various behaviors, including “walking upright.” This is explained by Mar: “One who walks even four cubits with upright posture is as if they knock out the legs of the Shekhinah, for it is written (in Isaiah 6) that God’s glory fills the entire world.” I understand Mar to mean that when a sage adopts a position of confidence, even of insolence, they somehow undermine the divine presence. When sages walk with humility, then they acknowledge the divine presence in the world.

I remember the first time that I visited Jerusalem’s Mea Shearim neighborhood and noticed men walking with their heads bent down, and wondered what was going on. I think they were taking this teaching quite literally, seeking to demonstrate humility with their posture, and to acknowledge that divinity fills the world. But my mother z”l always taught me to stand straight! Isn’t standing upright a positive thing?

Indeed, elsewhere in rabbinic literature standing upright is seen as a state of redemption, not just from Egyptian slavery but from the sorrows of this world altogether. The word קוֹמְמִיּוּת is read as a plural form—two heights—to mean that future humans will be twice as tall as Adam the First, who himself was a giant. If we are virtuous then our children will stand taller than we do (Sanhedrin 100a; Bereshit Rabbah 12:6). Height and posture are indications of our status. When we are burdened by sin then we are weighed down and reduced in stature. When we act virtuously, then we are lifted up and elevated. Standing upright is not necessarily a sign of arrogance; it is also a promise of redemption.

We see this aspiration for upright posture in the liturgy, specifically in the Ahavah Rabbah blessing that precedes the morning Shema. We pray, “walk us upright to our land” (ותוליכנו קוממיות לארצנו) though our Israeli siddur V’Ani Tefilati emends the text to “walk us upright within our land” (ותוליכנו קוממיות בארצנו). Walking upright is seen not as a form of insolence, but rather of liberty and dignity. I think it also refers to walking with integrity, and to pursuing justice, as we read in Deut. 6:18. It is an aspiration, and often in our lives, a blessed reality.

The ambiguity surrounding upright posture is a constructive tension, I think. It is good to be humbled, and it is good to be dignified. A person who is so humble that they cannot walk properly and accomplish their work in the world is not living up to their potential. And a person who proudly prances about denies the assistance upon which they depend from God and other people. We signify the ambiguity in our worship by bending our knees and bowing four times during the Amidah, but standing up straight at the divine Name. Humble we are, but dignified too, even before God. Posture indicates our internal state; both humility and confidence are required to partner with God, to make the entire world truly reflect the divine glory.

ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יג

(יג) אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:

רש”י ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יג

קוממיות – בקומה זקופה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג עמוד ב

ואל יהלך בקומה זקופה – דאמר מר: המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב: מלא כל הארץ כבודו.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק עמוד א

מיתיבי: ואולך אתכם קוממיות. רבי מאיר אומר: מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון. רבי יהודה אומר: מאה אמה, כנגד היכל וכותליו, שנאמר אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל וגו’. כי קאמר רבי יוחנן – לכוי דבי זיקא.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יב סימן ו

רבי ברכיה בשם רבי שמואל אמר אף על פי שנבראו הדברים על מליאתן כיון שחטא אדה”ר נתקלקלו, ועוד אינן חוזרין לתקונן עד שיבא בן פרץ שנא’ (רות ד) אלה תולדות פרץ מלא, בשביל ו’ דברים שיחזרו, ואלו הן, זיוו, חייו, קומתו, פירות הארץ, ופירות האילן, ומאורות, זיוו מנין, שנאמר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, חייו מנין, שנא’ (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי וגו’, תני ר”ש בן יוחאי אומר אין עץ אלא תורה, היך מה דאת אמר (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, קומתו מנין שנאמר (ויקרא כו) ואולך אתכם קוממיות, תני רבי חייא בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה, רבי יודן אומר מאה אמה כאדם הראשון, ר”ש אמר מאתים אמה, ר”א בר ר”ש אמר שלש מאות, קוממאה, מיות מאתים, רבי אבהו אמר תשע מאות אמה, רבי ברכיה בשם רבי דוסא אמר טעמיה דרבי אבהו מהכא כי כימי העץ ימי עמי כשקמה הזו שהיא עושה בארץ שש מאות שנה, והוולד יוצא ממעי אמו באמה גדומה, צא וחשוב אמה ומחצה בכל שנה, הרי תשע מאות אמה, פירות הארץ ופירות האילן מניין, שנא’ (זכריה ח) כי זרע השלום הגפן תתן פריה וגו’, מאורות מנין שנאמר (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו’.

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד”ה א כאהלי קדר

תני רבי חייא (ויקרא כו) ואולך אתכם קוממיות, בקומה זקופה שאינן יראין מכל בריה

דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק יח, יח

(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה’ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ: