Bereshit 5774: The Painful State of Responsibility

One afternoon during Sukkot we took a walk on a country road near the farm where we were staying. Chatting away, we barely noticed it–a brown snake winding across the dirt road in front of us. It was a little snake, not particularly frightening looking, so we took a closer look. I saw that it was swelling up in the mid-section and then suddenly it lifted its head, hissing its tongue, opening its jaws to show its fangs, and looking as menacing as a little snake can appear. cottonmouth-snakeWe backed off, and it slithered into the grass by the side of the road.

This well-timed encounter reminded me of the famous snake incident in the garden of Eden (Gen. 3:1-15), where the nahash tempts/dares/convinces Eve to eat the fruit and “become as gods, knowing good and evil.” (translation of Robert Alter; all Hebrew sources are below). There are many word plays and paradoxes woven through this narrative. If Eve’s goal was to become god-like, the result was quite the contrary. Rather than becoming the powerful lords of their environment, the first humans instead become vulnerable to pain (in birth), to hunger (in agriculture), and to fear (of snakes). As Alter comments (p.27), “the vista of thorn and thistle is diametrically opposed to the luscious vegetation of the garden and already intimates the verdict of banishment that will be carried out in verses 23-24.”

Still, the snake doesn’t promise ease and plenty, only knowledge of good and evil. To his credit, the snake seems to have been correct in his prediction. Indeed, a few verses later God confirms this fact, saying, “Now that the human has become like one of us, knowing good and evil, he may reach out and take as well from the tree of life and live forever.” This narrative raises two questions: Is this what it means to be god-like—to know good and evil? And, is gaining such knowledge worth the consequences?

Regarding the former question, it does seem that wisdom, equated with Torah, is the special skill of God, and that it is wisdom which differentiates humans from other animals. Rashi comments (Gen. 3:22) on the parallelism between God and humans—God is unique in heaven, and humans are unique on earth, with the commonality being knowledge. Yet Rabbi Avraham ibn Ezra (Gen 2:17) discerns a problem in viewing the humans as ignorant prior to this incident. Why would God create Adam as an ignoramus? How could such a creature be given the important task of naming the animals? How could it be commanded? Rather, it was only moral knowledge that had been withheld, and it was this knowledge that changed the status of the humans. Ramban considers the possibility that it was specifically sexual desire that had been withheld from Adam prior to the eating of this special fruit, but rejects this theory. Rather, it was the will to choose between good and evil that was the essential change. In other words, the ability to engage in moral reasoning (and immoral reasoning) was the change that turned humans into gods on earth. We make many decisions every day, most for impulsive reasons, and in these we are not essentially differentiated from other animals. Ethical reasoning is a higher level of consciousness—conflicting values are considered before a decision is made. When humans consider not just a simplistic dichotomy between good and evil, but the many moral aspects of a course of action and its anticipated consequences, then such a decision is indeed godly.

True moral conundrums can be not only difficult but painful to work through. This brings us to my second question—is it worth becoming wise? Last Shabbat we chanted Megillat Kohelet. In the first chapter, the narrator declares, “For as wisdom grows, vexation grows; to increase learning is to increase heartache.” Midrash Bereshit Rabbah connects this verse to our parashah, claiming that with increased knowledge there is always greater suffering. Some of the Midrash’s analogies—to fine clothing and fine food—do not strictly follow the argument about intellect. Instead, they make the broader point that higher quality products are more susceptible to ruination with even minor flaws. But the Midrash returns to the theme of knowledge and its discontents by stating that Sages can be punished without warning, since they are presumed to know right from wrong. Interestingly, the Mishnah (Bava Qama 1:4) includes snakes in a class of five animals which are automatically considered to be “mu’ad” (forewarned), and thus they can be exterminated without due process (at least according to Rabbi Eliezer, who seems to have had an issue with snakes. Rabbi Akiva is more sympathetic. See M. Sanhedrin 1:4). Perhaps Rabbi Eliezer is thinking back to the story of Eve and the forbidden fruit. The snake is dangerous not only for its venom, but also for its voice. Somehow, it is associated with pernicious thoughts. Indeed, the verb לנחש, “to divine” or predict the future may be associated with snakes, which have often been assumed to possess secret and disturbing knowledge (witness the “parselmouth” Harry Potter).

What is clear is that this story about the origins of moral reasoning among humans captures the ambivalence that many people experience about the increased insight brought about by maturation, education and responsibility. Teenagers sometimes express the desire to be little kids again, and even adults like to “be babied” once in a while. While such fantasies of regression are understandable, we know that we cannot really “get back to the garden,” and not only because of the fearsome cherubim. We can and we must engage in moral reasoning; we can and we must make moral decisions. And we cannot employ the easy excuse of “I meant well,” when our decisions have disastrous results. This powerful responsibility can be painful, but it is a mantle which we must wear nonetheless.

The day before Rosh HaShanah a rabbinic colleague asked me to sign a petition demanding that the United States bomb Syria in order “to save thousands of lives.” Of course I too was horrified by news accounts indicating that the Assad regime had used poison gas on its own citizens, and of course I agreed that the world should not simply ignore such atrocities. But I had and have doubts that launching missiles into Syria would actually save lives, and I worried that such an attack could in fact expand the conflict, increase loss of life in Syria, and also give an excuse for the Syrians and their allies in Iran and Lebanon to attack Israel. An American attack could in the end cost thousands of lives, instead of saving them, and if so, then professing the best of intentions would be no excuse. I raised these concerns, which he acknowledged were legitimate, but he insisted on moving ahead with the petition. I refused to add my name, feeling that no rabbi, and perhaps no politician or even general could be sure that initiating hostilities against Syria would in the end save any lives. I am equally skeptical that the Russian initiative to remove or destroy all chemical weapons in Syria will be effective, but this nevertheless seems like the more prudent course of action based on our current knowledge and options. The time may come when military intervention led by the United States will be well supported both domestically and internationally, and that we can be confident of positive results. Until that point, demanding that our leaders let the missiles fly seems imprudent and even immoral.

When confronted with evil, the first response is often impulsive. Don’t just stand there, do something! Sometimes this is the right and heroic response, but often the results can be disastrous. It is this consciousness, that no course of action is certain to yield only positive results, that causes us pain. This is what the Torah implies about becoming god-like; it hurts, and God wanted to spare humanity from this painful responsibility for some time, even though this development was inevitable. For better and for worse, we are implicated in this hazardous moral terrain. From its opening narratives, the Torah confronts humans with our responsibilities, teaches us principles of moral reasoning, and commands us to pursue justice. Each year we rewind the Torah and re-boot our moral education. Each year presents us with new moral hazards, and each year we attempt to make better decisions to yield a more just world. The season of introspection yields to a year of activism. May our actions be well informed, and may we witness good results flowing from ethical decisions.


בראשית פרק ג, א-טו

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל: (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן: (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: (ט) וַיִּקְרָא יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: (י) וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: (יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: (יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: (יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: (יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָרֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:

 רש”י בראשית פרק ג פסוק כב  (כב)   היה כאחד ממנו –  הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים,  ומה היא יחידתו,  לדעת   טוב   ורע  ומה שאין כן בבהמה ובחיה:

אבן עזרא בראשית פרק ב פסוק יז  ׳ודע כי אדם מלא דעת היה, כי השם לא  יצוה לאשר אין לו  דעת , רק דעת  טוב   ורע  בדבר אחד לבדו לא ידע. הלא  תראה שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדת כל אחד ואחד. והנה חכם  גדול היה. ולולי שהיה כן לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה  יקראם, והוא יודע ממנו שהוא בער. גם השם הראה לו עץ הדעת, כי הנה  אשתו ידעה שהוא בתוך הגן:

רמב”ן בראשית פרק ב פסוק ט ועץ  הדעת   טוב   ורע  – אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל,  ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. והביאו לו דומה בלשון זה מאמר  ברזילי הגלעדי האדע בין טוב לרע  (ש”ב יט לו)  , כי בטלה ממנו התאוה ההיא.  ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע  (להלן ג ה)  .  ואם תאמר כחש לה, הנה ויאמר ה’ אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת  טוב ורע  (להלן ג כב)  . וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש, בבא דשלשה טז)  שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי  הבארותי:

והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת,  כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את  תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד  הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא  “עץ הדעת טוב ורע”, כי “הדעת” יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם  (פסחים ו  א)   לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו. ובלשון הכתוב  (תהלים קמד  ג)   מה אדם ותדעהו, תחפוץ ותרצה בו, ידעתיך בשם  (שמות לג יב)  , בחרתיך  מכל האדם, וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו כח הרעיון,  לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי  שיתענג בשיר:

והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה  יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא  יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע  או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות  לו בה יצר ותאוה:

ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אשר עשה האלהים את האדם  ישר והמה בקשו חשבונות רבים  (קהלת ז כט)  . “היושר” שיאחוז דרך אחת  ישרה, “והבקשה בחשבונות רבים” שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו.  וכאשר צוהו הקב”ה על העץ שלא יאכל ממנו לא הודיעו כי בו המדה הזאת,  רק אמר לו סתם “ומפרי העץ אשר בתוך הגן”, כלומר הידוע באמצעותו לא  תאכל ממנו, והוא מאמר האשה אל הנחש. והכתוב שאמר ומעץ הדעת טוב  ורע לא תאכל ממנו  (להלן פסוק יז)  , הזכירו הכתוב אלינו בשמו:

קהלת פרק א פסוק יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב:

בראשית רבה (וילנא) פרשה יט ד”ה א והנחש היה 

[English translation below]

והנחש  היה ערום, כתיב  (קהלת א)   כי ברב מכאוב, ע”י שאדם מרבה עליו  חכמה הוא מרבה עליו כעס, וע”י שהוא מוסיף דעת הוא מוסיף עליו מכאוב,  אמר שלמה ע”י שהרביתי עלי חכמה הרביתי עלי כעס, ועל ידי שהוספתי  עלי דעת הוספתי עלי מכאוב, שמעת מימיך אומר חמור זה יוצא צינה עליו,  כמה חככים באה עליו, והיכן הן יסורין מצויין, על בני אדם, רב אמר אין  תלמיד חכם צריך התראה, אמר ר’ יוחנן ככלי פשתן הדקים הבאים מבית  שאן אם מתפחמין קימעא הן אבודין אבל כלי פשתן הארבליין, כמה הן,  וכמה דמיהם, תני ר’ ישמעאל לפום גמלא שחנא, בנוהג שבעולם שני בני אדם  נכנסין לקפילין, חד אמר אייתי קופר צלי, ופיתא נקייה, וחמר טב, וחד אמר  אייתי פיתא ותרדין, דין אכל ומתנזק, ודין אכל ולא מתנזק, הוי על דין היא  רבה ועל אוחרן לית היא רבה, תני בשם רבי מאיר לפי גדולתו של נחש היה  מפלתו, ערום מכל, ארור מכל, רבי הושעיא רבה אמר דקרטים היה עומד  כקנה ורגלים היו לו, רבי ירמיה בן אלעזר אמר אפיקורס היה, רבי שמעון  בן אלעזר אמר כגמל היה, טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם  משלח פרגמטיא בידו והיה הולך ובא.

משנה מסכת בבא קמא פרק א משנה ד חמשה תמין וחמשה מועדין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא  לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט השן מועדת לאכול את הראוי לה הרגל מועדת  לשבור בדרך הלוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם הזאב  והארי והדוב והנמר והברדלס  והנחש  הרי אלו מועדין רבי אליעזר אומר  בזמן שהן בני תרבות אינו מועדין והנחש מועד לעולם מה בין תם למועד  אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה:

 משנה מסכת סנהדרין פרק א משנה ד דיני נפשות בעשרים והשלשה הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנאמר   (ויקרא כ’)   והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר  (ויקרא כ’)   ואת הבהמה  תהרוגו שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר  (שמות כ”א)   השור יסקל וגם  בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור הזאב והארי הדוב והנמר  והברדלס  והנחש  מיתתן בעשרים ושלשה רבי אליעזר אומר כל הקודם  להורגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה:

Soncino Edition: Midrash Rabbah – Genesis XIX:1

1. NOW THE SERPENT WAS MORE SUBTLE, etc. (III, 1). For in much wisdom is much anger, and he that increaseth knowledge increaseth sorrow (Eccl. I, 18): Because man increases his wisdom he increases anger against himself, and because he increases his knowledge he adds to his sorrow.1 Solomon said: Because I have multiplied wisdom to myself I multiplied anger against myself, and because I increased my knowledge I increased my sorrows. Did you ever hear anybody say: ‘ This ass went out and caught the sun [i.e. ague], or caught a fever’?2 And where is suffering prevalent? With human beings. Rabbi said: A scholar does not require a warning.3 R. Johanan said: It is like the fine linen garments which come from Beth Shean4: if they are even slightly blackened they are ruined; but as for the [coarse] linen garments which come from Arbel,5 what is their value altogether?6 R. Ishmael taught: According to the camel so is its load. 7 It often happens that two people enter a tavern; one orders, ‘Bring me roast meat, white bread, and good wine,’ while the other orders, ‘ Bring me bread and beets’: the former eats and suffers afterwards, while the latter eats and does not suffer. Thus human ills weigh heavily upon the one but not upon the other. It was taught in R. Meir’s name: According to the greatness of the serpent so was his downfall: because he was MORE SUBTLE THAN ALL, he was More cursed than all (Gen. III, 14). NOW THE SERPENT WAS MORE SUBTLE THAN ANY BEAST OF THE FIELD. R. Hoshaya the Elder said: He stood out distinguished [erect] like a reed, and he had feet.1 R. Jeremiah b. Eleazar said: He was an unbeliever.2 R. Simeon b. Eleazar said: He was like a camel. He deprived the world of much good, for had this not happened, one could have sent his merchandise through him, and he would have gone and returned.3


(1) Eccl. R. I, 18.

(2) Animals, though lacking intelligence, are generally free from these ills.

(3) Sanh. 8b. Flagellation for violating a negative precept (v. p. 146, n. 2) is imposed only if the offender was previously warned, but in the case of a scholar this is unnecessary, as he is assumed to know that the act is forbidden. Thus through increasing his knowledge he increases his sorrow, being punished where another would be exempt.

(4) Scythopolis in Galilee.

(5) In Galilee, near Sepphoris.

(6) Very little, and a flaw does not matter. similarly, the greater one is the greater is his punishment, and the same applies to the serpent, ‘the most subtle’ of all animals.

(7) Sot. 13b.