The paradox of VaYigash is that the Joseph who tearfully reconciles with his family in the beginning is the same man, the iron-fisted administrator, who enslaves most of the Egyptian population in the end. There is almost a law of conservation of compassion at play. In verse 47:23, we read, “Joseph spoke to the people, ‘Indeed, I have acquired you and your land today for Pharaoh; take this seed and sow the land.’” In Joseph’s defense, his stern conduct, first towards his family and then towards the Egyptian population, is high-minded and in their ultimate interest. Yet he seems unperturbed by the panic of people who are under his control. His approach is paternalistic in the extreme. Joseph decides what is necessary for everyone around him, and Joseph tries to banish emotion.

The word “vayitapeik” (he restrained himself) is, I think, the key to understanding Joseph. He survives many traumas and trials by controlling his emotions and actions, and he quickly learns to use the anxieties of others, including his brothers and even Pharaoh, to gain leverage and control over them. Even when he sees Benjamin and is overcome with emotion (43:31) Joseph restrains himself (vayitapeik). But there is a psychic cost to all of this self-control. Eventually he is no longer able to keep his emotions in check. In 45:1 we read, “Joseph was not able to restrain himself.” Rashi says that Joseph was not able to suffer (lisbol) that the Egyptians would overhear his brother’s shame; in other words, he was still in control of his own emotions. But it doesn’t look that way to me, nor to many of our sages, starting with Rashi’s grandson, Rashbam, who understands that Joseph finally broke down. Other commentators agree that he was unable to suffer not to weep (lisbol shelo livkot). Radak, following earlier Midrashim, has Joseph overcome with emotions as he thinks about his father (which accords with his statement, “I am Joseph, is my father still alive?”). Ramban has the most interesting take—it was his Egyptian advisors who were overcome with mercy toward Benjamin upon hearing Judah’s speech. The surge in their mercy is what ultimately overwhelmed Joseph and prevented him for continuing to restrain himself. Joseph had previously sealed his emotional world off from the emotions of others; finally, he is unable to maintain the barricade, and at least temporarily allows his emotions to prevail. But he quickly modulates his mood and returns to his controlling personality, training his brothers how to manipulate Pharaoh, and then extending his domination over the entire population.

Other Biblical characters have troubles with self-restraint. Haman is filled with rage when Mordecai refuses to bow to him, and he is able to restrain himself (vayitapeik) only until entering his house, when he explodes with frustration to Zeresh, his wife (Esther, 5:10).  Second (or third?) Isaiah seems to fault God for practicing excessive self-restraint, remaining in heaven instead of coming to the rescue of Israel. NJPS offers an emended translation, “[Where are] Your yearning and Your love? Let them not be restrained!”

In contemporary psychology, self-regulation is understood as one of the the keys to exercising autonomy and achieving social well-being. People who are unable to modulate their reactions to stressful situations find themselves losing control of their own status. But excessive self-regulation can be a sign of bipolar mania, depression and other diseases. Joseph is the champion of self-regulation, and his meteoric rise to power is the result. But as we have seen, his excessive efforts to stifle emotions prevent him from developing healthy relationships. Everything in Joseph’s world is about control. One can admire his literal mastery, and yet we know that even Joseph will eventually lose control and leave behind a treacherous situation. As Genesis ends and Joseph passes on, the tightly regulated environment that he has created will collapse. The feudal monarchy of the subsequent Pharaoh will turn on Joseph’s family, and centuries of dark enslavement will follow.

My take-away from VaYigash is to appreciate just how difficult it is for some people to establish healthy relationships. Even a touching moment of reconciliation can quickly pass, as emotional estrangements reassert themselves. An important task of religious leaders is to spot such dynamics in our communities, and to help people reconcile not only briefly, but for good. Because we often get to work with larger family systems over the course of years, we have an unusual opportunity to intervene and assist such people. As we approach the end of Sefer Bereshit, we ought to take the Torah’s stories as a professional manual, teaching us to notice and to act in building emotional connection between people. If Isaiah could appeal to God to relax emotional self-restraint, then we too can help estranged friends and family learn to embrace one another.

בראשית פרק מה פסוק א 

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל  איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת ויגש פרק מה סימן

א) ולא יכול יוסף להתאפק. להתחזק, מעולם אבותינו רחמנים הם:

כתר יונתן בראשית פרשת ויגש פרק מה פסוק א

א) ולא יכול יוסף לסבול שלא לבכות, מן בגלל כל מן שעומדים לפניו ויאמר הוציאו כל איש מלפני ולא עמד איש עמו כאשר התוודע יוסף לאחיו:

רש”י בראשית פרשת ויגש פרק מה פסוק א

(א) ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים – לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם:

רשב”ם בראשית פרשת ויגש פרק מה פסוק א

(א) ולא יכול יוסף להתאפק – עוד, כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו, כמו שכתוב למעלה ויתאפק ויאמר שימו לחם:

רד”ק בראשית פרשת ויגש פרק מה פסוק א

(א) ולא יכל – כיון שהזכיר כמה פעמים רעת אביו שימצאנו נכמרו רחמיו עליו ולא יכול להחזיק עצמו מלבכות, ובעבור כל הנצבים עליו קרא, הוציאו כל איש מעלי, ואותם שקרא להם להוציא יצאו גם כן עם האחרים לפי שאמר להם כל איש:

רמב”ן בראשית פרשת ויגש פרק מה פסוק א

(א) ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו – לא יכול לסבול שיהיו המצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם, לשון רש”י. ורבי אברהם אמר להתאפק – לסבול. לכל הנצבים עליו – טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו והוצרך לקרא להוציאם. אבל אונקלוס תרגם לאתחסנא, להתחזק, וכן ואתאפק ואעלה העולה (ש”א יג יב), וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חזוק:

והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכלם. ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם, ויצאו מעליו, ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה. ויתכן כי פירוש “הנצבים עליו” משרתיו העומדים לפניו, כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו), שרי הנצבים (מ”א ה ל), להתיצב על ה’ (איוב א ו). וטעם “ויקרא”, שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי, בלתי האנשים האלה:

ישעיהו פרק סג פסוק טו

הבט משמים וראה מזבל קדשך ותפארתך איה קנאתך וגבורתך המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו: