The experience of watching my block engulfed in smoke and fire last Shabbat set the stage for Parshat Yitro in a unique fashion. The Decalogue is framed (at 19:18 and then 20:15) by descriptions of the fire on Mount Sinai, which seems to become a volcano before the terrified eyes of Israel. Classical midrashim compare the Torah to fire—it burns those who are too close, but warms those who are farther off; so too Torah study requires careful attention. A small fire ignites a larger one, and so too even a minor disciple can teach Torah to a great scholar. The commentary Or HaHayim understands the puzzling description that the people “saw the sounds” as a physical reality—as Mount Sinai burned, its stones were liquified, and the melting mountain made terrible sounds that terrified the people.

In the aftermath, the people stood back, afraid of the divine presence, but Moses entered the inferno, like the brave FDNY men whom I watched last Saturday climb up ladders and stand on the roof of a burning building while our neighborhood watched in dread from the street below.

The Hasidic writer of Likkutei Maharil (R. Judah Leib, of the Rabbinic Court of Zakikob, not to be confused with Maharil, the fourteenth century German halakhist, Rabbi Jacob ben Moses Moellin), says that the people focused on the eternal reality of flames and smoke, while Moses alone was able to perceive the “ikkar,” the divine presence. He recounts a story of a great Zaddik who spent an hour of intense meditation one Sukkot before blessing the lulav. All the people were focused on the Zaddik’s meditation, but the writer realized that the main thing was to listen to his blessing at the end. The point is to look not at the external reality but the internal transformation that is masked from view. 

Perhaps so, but it seems to me that one needs to attend to both—the fearsome spectacle of a natural world on fire, with all of one’s prior assumptions melting away—and then the new comprehension of divine purpose that fills the void. Our problem of course is that Matan Torah lacks the dread of the original event. Yes, we will stand tomorrow to hear the words chanted in the “Ta’am Elyon” and it will be very exciting, but it will not be terrifying. And as much as we resist the concept in our kind and gentle religious culture, it is holy terror that gives Sinai its power. The Torah is heard from “Pi HaGevurah,” the mouth of might, not from the sweet murmurs of a still small voice.

We often wonder what we can do to reverse the trend of assimilation—of ever increasing ignorance and apathy among the Jewish people. There is no single solution—better programs, rousing music, community organizing, personal contacts, acts of hesed—all of these are part of the solution. But without reverence—a deep sense of awe that shakes us to our foundations and makes a human being fear that life as they know it is inadequate and ephemeral—without that sense of dread fear, it is impossible for Judaism to assume its requisite power to transform and guide lives. Yirah—awe, reverence, or even fear—is a necessary component of religious identity. Beyond the brilliant details of the Decalogue, the essence of the experience was dread. The people had to accept that life before Sinai was over, and to open themselves to a new paradigm for community and mission. This was terrifying then, and it remains so today. Of course, they could not sustain this intensity as a generation, but because they stood together and received the Torah then, we are able to receive it again today, and to join ancient Israel in crying na’aseh v’nishmah, we too will do these things, and understand these words, until we too can serve God in fear, and in love.

שמות פרק יט

(יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יקוק באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד:

שמות פרק כ (טו) וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק: (טז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות: (יז) ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו: (יח) ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק יח

(יח) והר סיני עשן כולו יכול מקום הקדוש ברוך הוא תל’ לו’ כלו ולא מקום ה[קב”ה] <מפני מה> מ[פני] אשר ירד עליו ה’ באש מלמד <שהאש ליחכה את הרקיע וירדה לה על הר סיני ונעשה כלבת אש לרמוז בו וכן הוא אומר כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך (ישע’ סד א). באש מלמד> שנמשלו דברי תורה באש [מה אש חיים] לעולם אף דברי תורה חיים לעולם מה אש קרב לה א[דם נכוה רחק] ממנה צנן כך דברי תורה <קרב לה אדם נכוה רחק ממנה צנן> מה אש קטן מדליק א[ת הגדול וגדול מדליק מן הקטן כך דברי תורה קטן למד מן [הגדול וגדול למד מן] הקטן כל המפרפר באש בעולם הזה זוכה ומפרפ[ר לעולם הבא וכי מה] יש לנו הלך צדקות ודבר מישרים [מאס בבצע מעשקות ג’ (ישע’ לג טו) דבר] אחר כל המקבל עליו עול תורה [שנמשלה באש פורקין ממנו עול] מלכיות שנמשלו באש וכל הפ[ורק ממנו עול תורה שנמשלה באש] נותנין עליו ע[ו]ל מלכיות שנ[משלו באש וכן הוא או’ ונתתי את פני בהם] מהאש יצאו [והאש תאכלם (יחז’ טו ז)] מה אש בני אדם העמלין בה ניכרין בין הבריות כך תלמידי חכמים ניכרין בדיבורן ובהילוכן ובעטיפתן בשוק. ויעל עשנו כעשן הכבשן מה כבשן זה בודק את החביות מהן יוצאות ליין ומהן יוצאות לשמן ומהן יוצאות חרוזות כך דברי תורה בודקין את בני אדם וכן הוא אומר אמרת ה’ צרופה (תה’ יח לא) הא לא ניתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הבריות. כעשן הכבשן יכול כעשן הכבשן ודאי ת”ל [וההר בוער באש ומה ת”ל] כעשן משמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו אתה אומר והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים (יחז’ מג ב) אפשר לבריותיו כמותו אלא משמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו אתה אומר ה’ עזוז וגבור ה’ גבור מלחמה (תה’ כד ח) אפשר לבריותיו כמותו אלא משמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו אתה אומר אריה שאג מי לא יירא ה’ אלקים דבר (עמוס ג ח) אפשר לבריותיו כמותו אלא משמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו אתה אומר יערף כמטר לקחי (דב’ לב ב) אפשר שהגשמים גדולים מן התורה שהוא מושלה בהן אלא משמיעין את [האזן מה שיכולה] לשמע ויחרד כל ההר מאד נזדעזע וכן הוא או’ למה [תרצד]ון הרים [גב]נונים ג’ (תה’ סח יז) היכן אתם מרצים דינכם הרי אתם כבעלי מ[ומי]ן א[ו] ג[בן] א[ו] דק (ויק’ כא כ) ההר חמד אים לשבתו זה הר סיני אף ייי ישכון לנצח [זה] בית העולמים

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת יתרו פרק יט סימן יח מפני אשר ירד עליו ה’ באש. מגיד שהתורה אש, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב), מאש ניתנה ובאש נמשלה, הלא כה דברי כאש (ירמיהו כג כט), מה דרכו של אש אדם קרב אצלה נכוה, רחוק ממנה צונן, אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה, והיינו דתנן במס’ אבות הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוה זהיר בגחלתן שלא תכוה: ויעל עשנו כעשן הכבשן. יכול ככבשן זה בלבד, ת”ל וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא), אלא לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, כיוצא בו אריה שאג מי לא יירא וגו’ (עמוס ג ח), ה’ כגבור יצא (ישעיה מב יג), כדי לשבר את האוזן להבין, לפיכך הכתוב ממשיל השכינה בדבר שנוהג בעולם, כמו וקולו כקול מים רבים (יחזקאל מג ב): ויחרד כל ההר מאד. אין להגיד יותר, אלא מיכן ואילך הבן מדעתך:

אור החיים שמות פרשת יתרו פרק יט פסוק יח

(יח) עשן כולו. פירוש ששלט האש בגופו של הר ונשרפו אבניו כמשפט הכבשן אשר ישרפו בו האבנים לעשות סיד, ומעתה אבני סיני נעשו סיד, ואומרו ויחרד כל ההר כי כן דרך האבנים כששולט בהם אש בכבשן יתזעזעו וישמיעו קול חרדה:

ליקוטי מהרי”ל שמות פרשת יתרו

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק וכו’ ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים [כ, יד – יז]. כאן היה כאן נמצא דבר נפלא לבעלי שכל, להשכיל לבותם בטוב טעם ודעת, העיקר הדבר שצריך ללמד לעצמו לעת בואו לשכינת הצדיק העובד את ה’ באמת בגודל פחדו ויראתו, העיקר הלימוד מהצדיק להביט לפנימיות עבודתו בקודש ולגודל ענותנותו, לא כאותן האנשים מחוסרי ההבנה אשר לא ידעו כלום, ועושים הטפל להעיקר וצופים בהכנת הצדיק להמצוה איך שהצדיק מתרעש ומתפחד לפני עשותו המצוה, ומחמת זה נדמה להם כי נשבר לבבם בקרבם, והמה מתנענעים ג”כ, ונמשל כבהמות נדמו, כי עבודתם הבל, ולריק יגיעו. ומי האיש החכם יבין את זאת, כי העיקר להביט בפנימיות העבודה של הצדיק ליקח לעצמו מוסר השכל לכל ענין ולכל דבר. כאשר אירע לי בעצמי, פעם אחת חגגתי את חג הסוכות בק”ק לובלין אצל איש האלקים וכו’ רבינו יעקב יצחק זצ”ל, והלך קודם הלל לסוכה לברך על נטילת לולב על הד’ מינים, והלכו אחריו כל הבאים, וגם אני הלכתי בתוכם להסוכה, והיה הצדיק מתרעש ומתפחד קודם הברכה בבהלות עצומות ותנועות גדולות לערך שעה, והעם שהיו שמה היו מסתכלים בזה, כי נדמה זאת להם להעיקר, והיה דומה להם שמשיגים יראה גדולה והיו מתנענעים ג”כ ברתת ובזיעה כאשר נדמה להם, אבל אני ישבתי על הספסל ולא עשיתי את הטפל להעיקר, רק המתנתי אחרי כלות הבהלות והפחדים ואז עמדתי להביט היטב לברכתו אשר בירך, ואין לשער מדרגתו הגדולה בשעת הברכה: וזה הענין נלמד מהפסוק שלפנינו, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ג”כ, אבל ויעמדו מרחוק, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים, כי לא השגיח לקולות וברקים, רק לפנימיות של עשרת הדברות, וזו הוא התפארות של משה אשר התורה מפאר בו בזה. וכן נזכה אנחנו בני ישראל המתאספים בקהלות הקודש לקדושי עליון, לבוא לתכלית האמת בכל דבר: