Fridays are ideally reserved for two of my favorite activities—studying Torah and cooking for my family. On this day I follow leads from the Torah portion through centuries of rabbinic interpretation, seeking to deepen my understanding of the scope of Jewish wisdom. And in the back of my mind, I am keeping track of time, remembering when it is time to start a dish that needs hours of cooking so that when Shabbat arrives, spiritual and physical sustenance will combine to make Shabbat a day of delight.

The nexus between food and religious life becomes explicit this week in Parashat Mishpatim. Chapter 22 ends with the verse, “You shall be My holy people; do not eat meat found torn in the field, but rather toss it to the dogs.” Parts A and B of this verse appear to be a jarring non sequitur. The first half speaks of an exalted partnership between Israel and God; the second involves the repulsive image of feeding carrion meat to the dogs. And yet for the Torah, this is not a non sequitur. Again in Deuteronomy 14:21, Israel is warned not to eat non-kosher meat (here called neveilah, not basar tereifah), and also to avoid seething a kid in its mother’s milk (understood by the sages as a general prohibition on mixing meat and dairy)—in order to become a “holy people to the Lord your God.” 

In the Bavli, our sages debate whether the prohibition on eating forbidden meats extends also to profiting from their sale. Rabbi Yishmael argues for a broad prohibition on eating, selling or even cooking non-kosher meat, but Rabbi Shimon b. Yehudah differentiates between forbidden eating and permitted profit by the comparison of these two verses. In the Yerushalmi, a story is told of a corrupt butcher in Tzippori who sold non-kosher meat to the unsuspecting public. Apparently one Shabbat he got drunk and fell off his roof top, bleeding to death on the ground. Dogs gathered to lap up his blood, and an unnamed sage said to let the dogs have it, since this man had deprived them of their meat by feeding treifah to the Jews.

This is a grotesque story, and one that I prefer not to take literally. Still, it is an understandable outgrowth of our verses and their rabbinic interpretation. Proper diet binds Israel to God. Improper diet severs the link and deprives Israel of its physical holiness. In the Zohar (II: 121b) the sacred fellows comment on the importance of avoiding non-kosher meat, which corrupts the Jewish soul. Hasidic literature (see quotes from Igra D’Pirka and Or Meir below) builds upon this linkage between diet and Israelite sanctity—treife meat expels the Jewish soul, leaving a desanctified body behind.

On the positive side, the portion ends with Moses, Aharon, Nadav and Avihu and the 70 elders ascending God’s mountain to see the Lord. Strangely, the verse relates, “they saw God, and ate and drank.” Some modern scholars say that this eating should not be taken literally—it just means that despite the powerful revelation, they did not die, but lived on. Others argue that the eating was a ritual consummation of the revelation, much like the requirement that priests consume their portion of sacrifices offered to God. Ancient interpreters accepted the literal nature of the eating but argued about its appropriateness. Was this picnic on the mountain an inappropriate and casual response to the divine presence? Is it possible that Nadav and Avihu were blamed for their brazen conduct, and killed later in retribution? (If so, why only them?) Or, in contrast, was this eating an appropriate celebration of the divine revelation? There is also a line of interpretation that reverses the order of action; when these elders ate food with the proper intention, then they experienced divine revelation. Sacred eating becomes the method for experiencing divine presence again.

In a drashah for Pesah, the hasidic writer Or Meir argues that eating with proper intention can hasten redemption, whereas eating out of pure lust can divert divine energy, with destructive results. When we eat properly, we acquire the divine attribute of holiness; when we eat without concern for spiritual significance, Israel becomes desanctified and detached from God. This is why eating rituals such as Pesah, the laws of kashrut, and our table liturgy are all essential to Jewish life. Conservative Judaism arguably originated in America in response to the abandonment of kashrut by the radical reformers, and keeping kosher remains one of our highest priorities for daily ritual life.

As we gather at our tables to enjoy Shabbat dinner tonight, saying our blessings before drinking and eating, let us add the intention that this food should strengthen not only our bodies but also our souls. May our table become like an altar, bringing atonement, holiness and joy to our family and friends.

שמות פרק כב

ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו:

 דברים פרק יד פסוק כא

לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה ליקוק אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נז עמוד ב

בשר בחלב. מנלן? דתנא דבי ר’ ישמעאל: לא תבשל גדי בחלב אמו ג”פ – אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה, ואחד איסור בישול. מתניתין דלא כי האי תנא; דתניא, ר”ש בן יהודה אומר: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר: כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, ולהלן הוא אומר: ואנשי קודש תהיון לי, מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תרומות פרק ח הלכה ג מעשה בטבח אחד בציפורין שהיה מאכיל ישראל נבילות וטריפות פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקים בדמו אתון שאלו לר’ חנינא מהו מירמיתי מן קמיהון אמר לון כתיב [שמות כב ל] ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה היה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל אמר לון ארפונון דמדידהון אינון אכלין.

אגרא דפרקא אות שלח בהגהת אשר”י מאור זרוע [חולין פרק גה”נ סט”ז], האוכל נבילות וטריפות והמוכרם לישראל אין מתעסקין בקבורתו אפילו הכלבים אוכלין את בשרו ולוקקין את דמו אסור להציל עיין שם. נ”ל סוד ה’ ליראיו, על פי האמור בזהר [ח”ב קכ”א ע”ב], ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו [שמות כב ל], בגין דישראל קדושין נצטוה להם ובשר בשדה טריפה, ע”כ כשאוכל ח”ו נבילות וטריפות פוגם בקדושתו ואזדא ליה קדושתיה, והנה גופות ישראל תשמישי קדושה נינהו, ע”כ לעת מצוא, חייבין בגניזה, כי תשמישי קדושה נגנזין [מגילה כו ב], משא”כ כשאזדא לה ח”ו הקדושה באכילת הטריפות, נזרקין ח”ו. השי”ת יציל את עמו ישראל למען ירבו ימיהם וימי בניהם.

שמות פרק כד (יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו:

אור המאיר ויקרא לפסח ד“ה ואתה תחזה¹

ואתה תחזה מה דאיתא בכוונות (לקוטי תורה עקב בפסוק כי לא הלחם) מענין אכילה ושתיה, כל עצמם רק להוציא אותיות התורה ונ”ק המלובשים בלחמו ומימיו ופרטי מאכל שלחנו, וכאשר זכרתי (לעיל כח, א) בשם המגיד זלה”ה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא), אפילו באכילה ושתיה, צריך לראות להעלות א”ת מורה כלליות אלף בית, ולא למלאות כריסו מתאות לבו, ואפילו אכילה ושתיה בטהרה וקדושה שייך לקרוב זמן הגאולה העיקרית, הנוקב והולך מאז ומקדם פתח הגאולה, כי באמצעות כוונות אכילה יוציא יקר מזולל, שתתרוקנה הסטרא אחרא מה שנשאר ברכה פ”ו נצוצות קדושות, אחרי צאת בני ישראל מארץ מצרים כנזכר, ומאז ועד עתה ועד ביאת משיחנו במהרה בימינו לא נפסיק סוד הבירור, וכיון שהוא כפר כל זה, ואומר מה העבודה הזאת לכם והוציא את עצמו מן הכלל, נמצא מה לו לאכול ולשתות, ובפרט מי שזכה לדעת ולהבין סוד הל”ב שינים הרומזים לל”ב נתיבות החכמה (לקוטי תורה שם), ובחכמה אתברירא, וכיון שהוא בכסילתו כפר בכל אלה, מהראוי להיות שיניו נושרים, ולהיות היקיון שינים.

1OR HAMEIR R. Zev Wolf haLevi of Zitomir drew near to Chassidism while still young, and became one of the great disciples of R. Dov Baer, the Maggid of Mezerich. He also was close to other Chassidic master, such as R. Pinchas of Koritz, R. Yechiel Michel of Zlotshov, and others. He served as a preacher in Zitomir, taught many disciples, and passed away in 1797 / 5557. Most of his sermons were published in Koritz in 1798 / 5558 by his disciple R. Eliezer haLevi, the ritual-slaughterer of Zitomir, and since then has frequently been reprinted.