What’s your favorite color? That’s a question we love to ask of children, because it’s easy to have an opinion, and there is no wrong reply. Purple? Great answer! We also pose the question in new games—getting to know a stranger by asking something whimsical about them. Oddly, this simple question would often stump me. Sure, I could make it up, but really, why should I like one color more than another? As time went on, however, I did settle on a favorite color, blue. It isn’t that blue is the fairest of them all, but I have come to understand that this color has layers of significance that are not found in the other bands of the spectrum of visible light.

Earth is called “the blue planet,” because the surface water reflects blue. All living creatures depend upon water, so blue alludes to the liquid of life. The sky is blue—but why? That was the subject of an astronomy lecture that I heard in college—it turns out that shorter wave-length light is scattered more often by collisions with atmospheric particles than are the longer length colors. (To read more, see this article). Just today I learned that blue light also has a powerful psychological effect. An article by Eric Taub in the NY Times about LED bulbs explained, “Blue light has its advantages: Blue stimulates a photoreceptor in the eye that reduces melatonin production and helps a person stay awake.” I surmise that our brains associate blue with the color of sky during the day, and thus train us to wake up when we see blue.

How do you say blue in biblical Hebrew? Tekhelet, of course, and we know that this is a special color. Our ritual fringes are supposed to have a blue thread, a petil tekhelet. As we read in the Talmud and in the Midrash, looking at the thread, which resembles the color of the sea, which resembles the color of the sky, which resembles the color of the heavenly throne—reminds a person of God. 

Tekhelet figures prominently in the color scheme of the tabernacle, as we read this week in Titzaveh. The high priest wore many colorful garments.  The ephod was a sort of wrap-around skirt made of five colors, arranged just below the hoshen, or breastplate, with its 12 gemstones and golden settings. Underneath this riot of colors was the me’il, or robe, which in contrast was made of just one color, klil tekhelet, pure blue. The robe of the priest, the covering of his body, was pure blue. And tekhelet was also used to robe the sacred objects of the tabernacle when they were prepared for transport (see Numbers 4:4). Most of the objects  were wrapped in tekhelet, and then had the tough tahash leather above it, but the holy ark was covered first with leather, and then by tekhelet, so that even in its mobile state, the ark would appear blue, like the heavenly throne of God.

Look at that word, tekhelet, תכלת. What do you see in it? Perhaps the word, “takhlit” (or tachlis), which can be understood as the final destination. You also see within it the word “kol”, which means all-inclusive. The color blue is understood in our mystical tradition to reflect reverence (yirah) for the ultimate source of life. Blue, the color of earth, of water and of sky, is also the color of God.

Nahmanides (Ramban) alludes to the great significance of tekhelet in his comments to Numbers 15, “Parshat HaTzitzit.”  The Torah states that upon looking at the blue thread, a person can remember “all” (uzkhartem et kol mitzvotai), because blue points to God, who is all-inclusive. Ramban alludes to the association of tekhelet with the Sefirah of Malkhut, which includes all other qualities, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל and is the thus the takhlit. He adds that from a great distance, various colors blend into blue. He seems to have anticipated the image of earth from space, or known something of medieval astronomy. The Zohar also discusses blue as the all-inclusive color which reflects the glory of the divine throne.

In his book, As Light Before Dawn, JTS professor Eitan Fishbane studies the work of the kabbalist Isaac of Akko, Otzar Hayyim. At folio 181a-b (see p.119 in FIshbane) Isaac meditates upon the color tekhelet, and the way that it wraps around the other strings of tzitzit, binding them together, much as the sefirot are connected, drawing divine energy to the final station of Shekhinah. This final sefirah is the takhlit–the destination, which is kollelet, all-inclusive of the ten sefirot (hinted at by the added yud of takhlit), and is therefore able to convey divine blessing into the world. Dr. Fishbane tells me that Isaac of Akko frequently builds upon Ramban’s mystical comments in his Torah commentary. 

Hasidic writers such as Degel Mahane Efraim go off in a different direction, seeing tekhelet as the color of judgment which can tame and reform sin. The word ephod is equal in gematria to peh, and the word me’il is reminiscent of ma’al, which means rebellion—so these garments allude to the rebellious mouth, peh ma’al. The tzaddik must lift up a rebellious mouth and turn it to tekhelet—to perfect reflection of divine glory.

I love the idea that heaven and earth are the same color. Looking at the tzitzit, and gazing at its blue thread, petil tekhelet, the Jew is meant to remember that earth should be more like heaven: a place of glory, of peace, and of perfection. Judaism teaches us not to escape from the world in hopes of reaching heaven, but to act righteously so that we can bring heaven to earth.

שמות פרק כח, לא. ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת:

שמות פרק לט, כב. ויעש את מעיל האפד מעשה ארג כליל תכלת:

במדבר פרק ד, ד. זאת עבדת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים: (ה) ובא אהרן ובניו בנסע המחנה והורדו את פרכת המסך וכסו בה את ארן העדת: (ו) ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה ושמו בדיו:

במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ד רבי נתן אומר חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה שנא’ (שמות טו) מכון לשבתך פעלת שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש והארון כנגד הכסא עשה למעלה הימנו כפורת כשרפים שהם עומדים ממעל לו עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקדוש ברוך הוא שנא’ כרוב אחד מקצה מזה וגו’ וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ שנאמר (דברים כח) יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב את השמים כך השכינה נתונה למעלה מב’ כרובים שנתונין מזה ומזה הם מכוונים זה לזה שנאמר ופניהם איש אל אחיו כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקדוש ברוך הוא שנא’ (תהלים נ) מציון מכלל יופי אלהים הופיע ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו לא בגד ארגמן ולא תולעת שני אלא בגד כליל תכלת למה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא’ (יחזקאל א) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר וגו’ ללמדך שהארון היה דומה לכסא הכבוד ולכך נאמר בו כליל תכלת שכולו היה דומה לו ולפי שהארון דומה לו לכך היה הבגד תכלת מלמעלה פניו כנגד הרקיע הדומה לו מה שאין את מוצא בשאר כלים שיהיו בגד תכלת מלמעלה אלא בגד תכלת מלמטה וכיסוי עור תחש מלמעלה אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה ועוד בארון נאמר בו כליל תכלת מה שלא נאמר בכולם כליל תכלת למה שהוא חשוב מכל כלי המשכן

רמב”ן במדבר פרק טו   אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל – שהיא מצות השם. וזהו שאמרו (שם מג ב) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו’, והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת:

זוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רלא עמוד א אמאי בפתיל תכלת אלא לאחזאה דהאי ]רלה ב[ תכלא אתקשר בכלא ועל דא כלא איהו ברזא עלאה, מה כתיב פעמון זהב ורמון ואוקימנא וכלא איהו ברזא עלאה כדקאמרן מה כתיב ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני יי’ בגין דאצטריך (בראשית נ ב) קלא דאשתמע וברכאן ישרון על עלמא בגיניה דכהנא דאיהו מברך כלא ופלח כלא, פעמון זהב הא אוקימנא, רמון דאתמליא כרמונא דא דאיהו אתמליא מכלא וכלא אוקימנא: ויעש את מעיל האפד מעשה ארג כליל תכלת, הא אתמר ברזא דחשן ואפד וכלא חד, כליל תכלת דהכי אתחזי כמה דאוקימנא דתכלא איהו רזא דנהורא דכרסייא, תכלא דאיהו בקשורא דנהירו (שם נא א) חוורא כלא כחדא ועל דא תכלא לאפודא איהו

דגל מחנה אפרים שמות פרשת תצוה ועשית מעיל האפוד כליל תכלת וגו’ פעמון זהב ורמון וגו’ (כח, לא). יש לפרש בזה בדרך רמז דהנה הרמב”ם (בפירוש המשניות אבות א’, י”ז) חילק איכות הדיבור לחמשה ענינים אסור ומותר ומצוה וכו’ עיין שם, והנה הצדיק השלם יכול להעלות כל הדיבורים לעשותם בסוד הקדושה בתורה ותפילה, והוא שרימז הפסוק ועשית מעיל האפוד אפד גימטריא פה מעיל לשון מעילה ובגידה והיינו אפילו בבגידות הפה היינו דיבורים שלא לצורך אפילו אותם תעשה כליל שיוכלל תכלת והיינו במקום הקדושה והיראה כידוע תכלת היא בחינת יראה, יכול לעשותם כפי תחרא תרגומו כפי שריון ושריון היינו צדקה על דרך וילבש צדקה כשריון (ישעיה נ”ט, י”ז), וצדקה היא רמז על התורה ותפילה. וזהו כפי תחרא כפה המדבר דברי קודש המרומז בתרגום של תחרא וכו’, ועשית על שולי המעיל היינו פסולת הבגידה והמעילה שהם דברים האסורים לעשותם פעמון זהב פעמון הוא על דרך ותחל רוח ה’ לפעמו (שופטים י”ג, כ”ה) ורמון היינו תפילה שהוא רמז על פושעי ישראל שהם מלאים מצוות כרימון (עירובין י”ט א) וכל תפילה שאין בה מפושעי ישראל אינה תפילה (עיין כריתות ו’ ב) ולא תעלה לרצון כי אם עם פושעי ישראל, והוא שאמר להעלות אותם דברי בגידות על ידי תורה ותפילה שיהיה בה מפושעי ישראל ואז ונשמע קולו בבואו אל הקודש היינו שאז תפילתו נשמעת כשיהיה בצירוף פושעי ישראל והבן: