The Perfect Perfume: Ki Tisa 5774

One Shabbat in Jerusalem, about 22 years ago, my wife and I were walking down Kovshei Katamon to our minyan. We fell in step with an older Yemenite woman who was holding a fragrant bouquet of basil flowers to enjoy in synagogue. She was already heading home (Temanin pray at 6 AM, even on Shabbat), and spontaneously gave her flowers to hold in shul. That day the sweet scent of basil infused the sounds of Torah and Tefillah with fragrance and special delight. All these years later I remember that Shabbat fondly and wonder why we don’t use scent more regularly in our worship. Sure, we sniff stale spices at havdalah, but incense is mostly associated with other religious traditions such as the Greek Orthodox, with their “smells and bells.” incense

It’s not that Jews don’t have a tradition of incense; on the contrary, starting with the Torah and continuing into the Talmud and then our mystical traditions, incense has been integral to the Israelite ideal of worship. Last week, Parshat Titzaveh ended with a description of the golden incense altar, and early in Ki Tissa we learn the recipe for the daily incense: Take the herbs stacte, onycha and galbanum—these herbs together with pure frankincense; let there be an equal part of each. Make them into incense, a compound expertly blended, refined, pure and sacred (30:34, 35). The Torah considers this blend to be a controlled substance, reserved exclusively for cultic use: Whoever makes any like it, to smell of it, shall be cut off from his kin (v.38).

The Rabbis develop the subject of “pitum ha’ketoret” (compounding the incense) with great detail and imagination. The Torah lists only four ingredients, but the Sages infer seven others, bringing the total to eleven. At B. Keritot 6a, they provide a detailed description of the compounding procedure and discuss the best sources for each item.  In M. Tamid 3:8 we learn that the fragrance of the Temple incense on Yom Kippur wafted all the way to Jericho (punning on the words, “they smelled” mei’rihim, and “from Jericho” mei’riho). According to T. Yoma 2:6, the Avtinas family was expert at making the incense waft perfectly. They demanded such high compensation for their services that they were fired and replaced by experts from Alexandria. But when the newcomers proved unable to replicate the results, the sages had no choice but to reinstate the family of Avtinas—at twelve times their former wage! After all, they reasoned, the entire world exists for God’s glory, and what could be more glorious than a perfectly formed and fragrant cloud of incense?

Although the burning of incense ceased as part of Jewish worship with the destruction of the Temple, it lingered as a powerful force in Jewish imagination. Liturgists inserted the technical description of the compounding process into the morning prayers on the theory that even reading about incense can drive away sin and purify one’s prayers. Some authorities were concerned that most people don’t have sufficient time to read these texts precisely every morning, and reduced their recitation to Shabbat morning after “Ein Kei’loheinu.” Conservative movement siddurim after Silverman further reduced this recitation, so that our awareness of the importance of incense has become greatly reduced.

Our neglect of the incense is unfortunate—the sense of smell is a powerful trigger of memory, and it is associated in the rabbinic imagination with the presence of God. The Song of Songs says, “His cheeks are like beds of spices, banks of perfume; His lips are like lilies; they drip flowing myrrh” (5:12-13). And then, “My beloved has gone down to his garden, to the beds of spices, to browse in the gardens and to pick lilies. I am my beloved’s and my beloved is mine; He browses among the lilies” (6:2-3). These lines of poetry have become secular love songs in modern Israel (Dodi li, v’ani lo…) but they are also associated in our tradition with religious encounter. According to Rabbi Yehoshua b. Levi (B. Shabbat 88b and in many Midrash collections), when God revealed the decalogue, each utterance filled the entire world with a sweet fragrance taken from the divine treasury of perfumes. Midrash Pesikta Rabbati (20) says that when King Solomon finished building the Temple, the world again filled with sweet fragrance. But Solomon wept, knowing that the Temple would eventually be destroyed. God comforted him, saying that God would eventually restore the Temple and with it the fragrance, as it says, His cheeks are like beds of spices….

The Zohar is redolent with descriptions of divine fragrance. In Volume II (11a), Rabbi Yosi proclaims that the lover’s garden in the Song of Songs is Knesset Yisrael—the tenth sefirah. When the Holy One (i.e. Tifferet) enters the garden, then the souls of all the righteous are crowned and give off sweet perfume. This moment is the mystical marriage that we celebrate on Friday night with the singing of Lekha Dodi. We imagine a world that has transcended all of the suffering and setbacks of history, where God is one, the righteous glow like Moses at the end of our portion, and the entire world is suffused with sweet fragrance as on the day of revelation and the building of the Temple.

This fragrant reverie may seem far-fetched, but perhaps tonight, as we welcome Shabbat, we should each “wake up and smell the roses.” Let’s imagine the scent of our ancient incense, welcome the divine presence, and dedicate ourselves this Shabbat to wisdom, compassion and love, as palpable as the most precious perfume.

שמות פרק ל, לד-לח 

 וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:  וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:  וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:  וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיקֹוָק:  אִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:

שיר השירים פרק ה, יג 

 לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר:

שיר השירים פרק ו, א-ג 

 אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ:  דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:  אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ו עמוד א 

ת”ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי’ של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא; ר’ נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא. ואם נתן בה דבש – פסלה. חיסר אחת מכל סממניה – חייב מיתה.

משנה מסכת תמיד פרק ג 

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח מיריחו היו שומעין קול המגריפה מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז מיריחו היו שומעין קול החליל מיריחו היו שומעין קול הצלצל מיריחו היו שומעין קול השיר מיריחו היו שומעים קול השופר ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת:

תוספתא מסכת יומא (כפורים) (ליברמן) פרק ב

של בית אבטינס היו פקיעין בפיטום הקטרת במעלה עשן ולא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים שהיו מפטמין כיוצא בהן אלא שאין פקיעין במעלה עשן של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה עד הקורות ואחר כך פוסא ויורדת למטה של אלכסנדריין היתה פוסה ויורדת מיד וכשידעו חכמים בדבר אמרו לא ברא המקום את העולם אלא לכבודו שנ’ כל פעל ה’ למענהו שלחו חכמים עליהם ולא באו עד שכפלו להם שכרן שנים עשר מנה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמ

ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב לחיו כערוגת הבשם – כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, – דיבור שני להיכן הלך? – הוציא הקדוש ברוך הוא הרוח מאוצרותיו, והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר, אל תקרי שושנים אלא ששונים.

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כ – פ’ מתן תורה 

לפי שבשעה שבנה שלמה את בית המקדש נתמלא כל העולם ריח בשמים (סוף) [לסוף] ראה שעתיד ליחרב, היה שלמה בוכה אמר ריח זה לבטלה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תתעצב שאני בונה אותו בניין שלם בין שדי ילין (שה”ש =שיר השירים= א’ י”ג) לכך נאמר לחיו כערוגת הבשם.

זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף יא עמוד א 

וילך איש מבית לוי, רבי יוסי פתח (שיר ו’) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם וגו’, לגנו דא כנסת ישראל בגין דהיא ערוגת הבושם דאיהי כלילא מכל סטרי (נ”א זיני) בוסמין וריחין דעלמא דאתי, בשעתא דקודשא בריך הוא נחית לגנתא דא (נ”א דעדן) כל אינון נשמתהון דצדיקיא מתעטרן תמן כלהו יהבי ריחא כמד”א וריח שמניך מכל בשמים