I’m sad to say it, but apocalypse was on my mind over Pesah. Elizabeth Kolbert’s new book, The Sixth Extinction: An Unnatural History, took me through a few hundred million years of natural history, during which the earth has experienced five “extinction events” when a large portion of the biosphere died off. The most famous and most recent of these was the strike of a bolide (asteroid) near the Yucatan Peninsula to end the Cretaceous period about 65 million years ago. This event wiped out 75% of animal and plant life on earth, including all non-avian dinosaurs, and it was rapid. Yet the current rate of extinction in what some scientists have come to call the “Anthropocene” era of human manipulation of the environment is faster yet. As the atmosphere warms and the oceans acidify, humanity is rapidly displacing other species and reducing the remarkably diverse species of plants and animals on our planet. The swift pace of extinction means that many species do not have time to adapt to their new circumstances. Doubtless, new forms of life will develop and even thrive in the next era, but it is not evident that humanity will be one of them. As my teacher Stephen J. Gould once said, “the earth is not in trouble; people are in trouble.”

Kolbert’s book is fascinating, edifying and deeply disturbing. I highly recommend it! On a less scholarly level, I went to see Darren Aranofsky’s film, Noah, which brought his vision of apocalypse into vivid focus. As a reader of Bible and Midrash, I was puzzled by many of Aranofsky’s decisions. The film’s main drama derives from a Midrash of his own invention, namely Noah’s decision to end the human story by excluding wives for his sons, with the exception of Emma Watson, who plays Shem’s partner, a girl assumed to be infertile. Noah’s plan to doom not only his human contemporaries, but even his own descendants, is not popular with his family, and runs counter to the explicit narrative of the Torah, where God commands Noah to pack his sons and their wives onto the boat, and commands them to be fruitful and multiply. But Aranofsky is less interested in fidelity to the original text than in creating a new morality tale in which humanity probably doesn’t deserve to survive. Humans are corrupt, and their habit of eating meat is a sign of their demonic and destructive nature.

Against these grim depictions of human depravity, Parashat Kedoshim arrives with a message of hope. True, the portion has its own vision of apocalypse, with the Land itself prepared to vomit out its inhabitants if Israel were to abandon its God and the path of holiness. Still, the opening line, Kedoshim tihy’u, “You shall be holy, for I the Lord your God am Holy,” is more optimistic . It may be read either as a command—here’s a goal for you; or as a prediction—you can do it! Reish Lakish has a saying, quoted often in the Talmud, that “one who wishes to become pure, others help him out” בא לטהר – מסייעין אותו (b. Yoma 38b; AZ 55a; Menahot 28a), and there is a long Jewish history of viewing humanity’s chances of achieving purity with optimism. 

Our portion provides the most comprehensive recipe for creating a life of holiness. It teaches us to create an inclusive community, where the stranger and the poor are assisted, where the blind and the deaf are protected, and where the elderly are respected. Kedoshim does not address every form of inclusion that we would want today, and it repeats the hurtful condemnation of gay sex. Yet the portion contains within it the seeds of redemption, famously commanding Israel, Love your neighbor as yourself; I am the Lord. Wherever humans protect the dignity of their neighbor, especially their most vulnerable neighbor, God is present. Being a holy people before God is largely a matter of treating other people as equal representatives of God on earth.

While our portion has many famous and worthy verses, I am drawn today to one which is less accessible, 19:19. Following immediately upon the “love your neighbor” verse, it veers into an obscure direction: “You shall observe my laws. You shall not let your cattle mate with a different kind; you shall not sow your field with two kinds of seed; you shall not put on cloth from a mixture of two kinds of material.” These three prohibitions on mingling animals, plants and clothing, are collectively known as “kilayim” or forbidden mixtures. I think it safe to say that few modern Jews consider this topic to occupy the top tier of Jewish religious life, and yet here they are, right after the verse that is arguably the most important line in the Torah. Moreover, when the Talmud wishes to discuss the great concept of human dignity, k’vod habriot, it opens the discussion with a statement of Rav Yehudah, that “one who finds kilayim in his clothing must undress, even in the marketplace” (b. Brakhot 19b). The sages modify the ruling so that in many cases the dignity of the person can be spared, and yet, the prohibition on forbidden mixtures remains a core value, and a marker of devotion to God. What is going on here?

The most thorough response that I have found comes from the Zohar’s discussion of our portion (III, 86a-b). This section is translated and explained in the newest volume of Daniel Matt’s  Zohar edition (Vol. 8, pp.37-40), which I also spent much of Pesah reading. The Zohar begins with the start of the verse, “You shall observe my statutes”—et hukotai tishmoru—and interprets this to refer to natural law: “Come and see; When the blessed Holy One created the world, He arranged every single thing in its own aspect and appointed over them supernal forces. You cannot find even a tiny blade of grass in the earth without a celestial force above…” This is an old idea, found first in Bereshit Rabba and frequently restated, as Matt notes. The Zohar connects this perspective of the divine presence in nature to the second half of the verse’s mitzvah of kilayim, paired species, saying, “Consequently, it is forbidden to switch species, to insert one species into another, because one thereby uproots each power from its place and negates the celestial family, falsifying the royal solemnity.” Matt explains, “Any mingling of species displaces a celestial power “from its place,” that is, from the species to which it has been assigned, or from its heavenly position.” He provides earlier versions of these expressions in rabbinic literature, concluding that the Zohar’s character Rabbi Eleazar is referring to “the splendid divine arrangement of nature.”

Reading Parashat Kedoshim, it is common to focus on the social elements of its instruction. I too am attracted to its powerful vision of an inclusive society, where the gifts of health, strength and affluence are lovingly shared among the people, and the divine presence is made manifest. Yet we should not miss the Torah’s insistence that divinity is to be found not only among people, but also among plants and animals. The land itself is part of the divine body, and like a any animal that ingests something rotten, it will expel those who contaminate it with unholy behavior. With the mitzvah of kilayaim, forbidden mixtures, humans are reminded that they are not the authors of creation, and that species preservation is one of their sacred tasks.

As you walk outside on this Shabbat of Kedoshim, pause to enjoy the flowering trees, and to breathe the perfume of the air. Remember to say Rav Yehudah’s blessing, found at b. Brakhot 43b, “Praised is God who created a world lacking nothing, with beautiful animals and trees that give pleasure to humanity.” And then think a bit more about how to become a better steward of the remarkably diverse and delightful life that surrounds us.

ויקרא פרק יט, יח-יט לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְקֹוָק: אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יט עמוד ב אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’ – כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

שם. תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה. ואמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’! – תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור. אחיכו עליה: לאו דלא תסור דאורייתא היא! אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה, כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן.

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת קדושים [דף פ עמוד א] קמו עד דהוו אזלי א”ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך, לא תקום ולא תטור, הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא, כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, פתח ר’ אלעזר ואמר (ישעיה מג) אתם עדי נאם יי’ ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו’, אתם עדי אלין אינון ישראל, ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב (דברים ל) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו, ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וכתיב (ירמיה ל) ואתה אל תירא עבדי יעקב, ואית דאמרי דא דוד, ודוד עבדי אקרי דכתיב (ישעיה לז) למעני ולמען דוד עבדי, אשר בחרתי דא דוד עלאה, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש, לפני לא נוצר אל, דתנינן קרא קודשא בריך הוא ליעקב אל דכתיב (בראשית לג) ויקרא לו אל אלהי ישראל, קודשא בריך הוא קרא ליעקב אל הדא הוא דכתיב (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר, ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא, ת”ח כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי’ עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד, כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא, וכלהו נימוסין גזירין מדינא, על דינא נטלין ועל דינא קיימין, לית מאן דנפיק [דף פו עמוד ב] מן קיומיה לבר, וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה, וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כיון דנטלין ההוא חק, כלהו אקרון חקות, וההוא חק דאתיהיב להו, מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון (ירמיה לג) חקות שמים, ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב (תהלים פא) כי חק לישראל הוא, ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק, בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא,

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג עמוד ב 

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח – שנאמר: כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו – הוי אומר זה הריח.