The mood swing from Yom Kippur to Sukkot is among the most dramatic of Jewish transitions (similar in a way to the less prominent shift of mood from the 9th to the 15th of Av, the saddest and most joyous days of the ancient calendar). From sobriety to celebration, from awe-struck fear to total joy, from fasting to feasting, we reengage with the world beyond the walls of synagogue, remembering that in physical pleasure there may also be spiritual purpose. Deuteronomy (16) famously proclaims Sukkot to be our festival of joy, “rejoice on your festival…and be only joyous.” Bavli Pesahim 109a declares that a person must cause all of his (and her) household to rejoice on the festivals. How? When the Temple stood (and vegetarianism was not prevalent),  with meat, but now, only with wine, as it says, “wine makes the heart rejoice.” (Psalm 104:15). The gemara adds that actually, the point is to cause family members joy with whatever pleases them, whether it be food and drink, or with clothing.

The sages provide various explanations for the Torah’s association of Sukkot with joy. Midrash Pesikta D’Rav Kahana gives a series of explanations, including the claim that Sukkot anticipates the world to come in which blessings will be unrestrained, whereas in this world even apparent blessings often prove disappointing. A parent blessed with children may nevertheless worry whether they will survive or succeed (the expression is בנים של קיימא, which could mean viable progeny, but could also imply spiritual successors). Another explanation for the augmented joy symbolized by Sukkot relates to the harvest and the allaying of food anxiety. The midrash notes that in normal circumstances when a person serves as host, s/he may worry that they will run out of food, so even in the joy of the feast there is anxiety. But in the redeemed future, there will be no lack of food. Sukkot, coming when the fruits of the field have all been gathered, allows one to feast without limit. 

A later Midrash explains that Pesah has no “simhah” associated with it (since the Egyptians were killed), while Shavuot gets one “ happy” reference, and Sukkot gets three. The explanation is that there are four periods of judgment in the world. On Pesah God passes judgment on the grain harvest; on Shavuot God judges the harvest of fruits and vegetables (so one can start to feel a little happy); on Rosh HaShanah all animals and people are judged, and on Sukkot there is judgment of water. Having completed all four trials, as it were, on Sukkot the farmer can finally rejoice (with the optimistic hope that judgment has been favorable, or perhaps with fatalism that what will be has already been decided).

The commandment to be “only happy” on Sukkot yields several halakhot. One is a ban on getting married on Sukkot, since you are supposed to rejoice “in your festival,” not in your spouse, and should not mix one “simhah” with another (see Mo’ed Katan 8b-9a, among other spots). Another halakhah bans mourning on the festival, since one must be “only happy” (MK 14b). This prohibition turns out to be rather more complicated, since God has not restrained the angel of death for the festival.  Indeed, halakhic sources devote considerable attention to the proper way to mourn on festivals. Obviously the dead must be buried, and private mourning must commence, but public expressions of grief are suppressed on the festival.

Nine years ago, my mother and teacher, Pesya bat Yitzhak Halevi v’Rahel, aleha ha’shalom, passed away on the second day of Sukkot. At the time the confluence of her death with the festival was challenging on both the emotional and the logistical levels. We had a week of “no shiva” followed by almost a week of shiva (6 days, actually), which certainly gave us time to grieve. But how could I ever again consider this to be a “Yom Tov,” a “good day”? The verse from Kohelet (7:1), “better is the day of death than the day of birth” (טוֹב  וְיוֹם   הַמָּוֶת  מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ) gave me some comfort. As the midrash says, at the beginning of a life journey, there is no guarantee that it will be long and fulfilling. At the journey’s end, one may celebrate the accomplishments of a life, and in that sense, view the day of death as “good.” Still, it remains a challenge to experience Sukkot as “akh sameah—only joyous,” and not only for personal reasons. Winter approaches, and with it the anxiety of all ancient peoples about whether food stores will suffice, and whether weather will allow the land to be blessed again. The sages felt similarly ambivalent since they paired the customs of joy with the hoshanot, our most anxiety-ridden liturgy, and with Kohelet, our most morose biblical book.

Being “only happy” on Sukkot turns out not to be an easily achieved goal for the festival. And yet, the midrashim with which I began point the way to a different perspective. Sukkot becomes a marker of both abundance and of lack, of joy and of anxiety. It is a festival that allows us to appreciate all that we possess in the world, while gently reminding us that even the greatest abundance in this world is evanescent. Of all the festivals, Sukkot is least attached to historical narrative and most about yearning for future redemption. It teaches us to anticipate a world to come where there will be no hunger, disease or death, but only love and joy.

דברים פרק טז 

  (יג)   חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:

  (יד)   וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה  אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

  (טו)   שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַידֹוָד אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד כִּי יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד  אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

  (טז)   שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר  בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְדֹוָד רֵיקָם:

  (יז)   אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:      

תהלים פרק קד 

   (טו)    וְיַיִן   יְשַׂמַּח  לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:    

קהלת פרק י 

   (יט)   לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם  וְיַיִן   יְשַׂמַּח  חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל:   

קהלת פרק ז 

     טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב  וְיוֹם   הַמָּוֶת  מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א 

 תנו רבנן:  חייב   אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר  +דברים טז+    ושמחת   בחגך ,  במה משמחם – ביין.    

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ח עמוד ב 

 אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרבה בר [רב] הונא – דרב הוא, דאמר רב דניאל  בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאין נשים במועד – שנאמר  +דברים ט”ז+    ושמחת    בחגך , בחגך – ולא באשתך. עולא אמר: מפני הטורח. רבי יצחק נפחא אמר: מפני  ביטול פריה ורביה.    

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יד עמוד ב 

    אבל   אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר  +דברים ט”ז+    ושמחת   בחגך . אי אבילות  דמעיקרא הוא – אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא – לא אתי  עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים פרשה ב ד”ה ושמחת בחגיך (דברים 

  ד”א והיית אך  שמח, מהו אך שמח את מוצא אעפ”י שאדם שמח בעולם הזה אין שמחתו שלימה. היאך בעולם  הזה אדם נולד לו בן והוא מיצר עליהם לומר שהן בנים של קיימא או אינם של קיימא והילכך  הוא מיצר, אבל לעתיד לבא הקב”ה מבלע את המות, שנא’ ובלע המות לנצח וגו’  (ישעיה כה:  ח)  , אותה השעה שמחה שלימה, שנא’ אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה  (תהלים קכו: ב)  . ד”א  והיית אך שמח, אדם שמח בעולם הזה בא מועד לוקח לו בשר ומבשל בתוך ביתו לשמוח  בשביל המועד, לא עשה אלא בא לאכול ומתחיל נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו, של אחי  גדול משלי, ונמצא מיצר אפי’ בתוך שמחתו, אבל לעתיד לבא הקדירות מבשלות ואדם רואה  ונפשו שמח עליהם, הה”ד י”י תשפות שלום לנו  (ישעיה כו: יב)  , הרי הקדירות מבשלות. א”ר  פנחס הכהן בן חמא אין תשפות אלא לשון בישול, שנא’ שפות הסיר שפות וגם יוצק בו מים   (יחזקאל כד: ג)  . באותה שעה אדם שמח שמחה שלימה, שנא’ י”י תשפות שלום לנו  (ישעיה כו:  יב)  . חסלת פרשה אחרת.

מדרש אגדה (בובר) דברים פרק טז ד”ה [טו] והיית אך 

[טו] והיית  אך   שמח . מהו אך, שאין בעולם הזה שמחה שלימה שבניו מצערין אותו על השלחן:  מפני מה לא נאמר בפסח שמחה, ובעצרת כתיב שמחה אחת דכתיב ושמחת לפני ה’ אלהיך  (פסוק יא) ובחג כתיב שלשה שמחות, דכתיב ושמחת בחגך (פסוק יד), והיית אך שמח. לפי  ששנינו בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן,  ובראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם וגו’  (תהלים לג  טו)  , ובחג נידונים על המים, כי זמן פסח הוא חסרון ועדיין יש לעשות, לכך אין כתיב שמחה,  אבל בעצרת עבר דין אחד, לכך נאמר בו שמחה אחת, בחג שכבר עברו שלשה דינים פסח  ועצרת וראש השנה, לכך נאמר בו שלשה שמחות: