A Time to Laugh, a Time to Mourn: Shmini Atzeret/ Bereshit 5775

Hoshana Rabba 5775

The celebration of two days of Yom Tov here in the diaspora is a decidedly mixed blessing. On the one hand, extending the holidays gives us more time to examine their meaning and to internalize their message. On the other hand, it can often feel like too much of a good thing, especially by Shmini Atzeret. We may find ourselves doing strange things, like whipping willows on the ground.

Since the original cause for the extended celebration—uncertainty about the calendar in areas distant from Jerusalem—has been moot for many centuries, it is counterintuitive to keep the diaspora custom. The simplest explanation is of course that of Tevye the Milkman in Fiddler on the Roof—“Tradition!” A more satisfying explanation relates to the differential experience of Jewishness in contemporary Israel compared to even the largest Jewish communities of the diaspora. In Israel the festivals are truly national in nature, whereas here in New York we move in and out of Jewish community as we walk down the street. When in Israel, one often gets a more intensive infusion of the festival, and so it seems to work faster. 

An additional defense of the second day, one that is not dependent on location, comes from the curious case of Shmini Atzeret. In the Talmud we have a debate whether this holiday is a “festival in its own right” (שמיני רגל בפני עצמו הוא)  and the consensus that it is (see B. Sukkah 47b). Over the centuries, this two day holiday became differentiated, with a solemn first day for Yizkor prayers and the days of awe inflected prayer for rain, while the second day became the carnival like celebration of ending and re-starting the Torah. In Israel these two aspects of the day must be conflated, but in the diaspora we have the luxury of giving each one its due.

The separation of sorrow and joy, even by a few hours, is a principle that is associated with the first portion of Torah on this Shabbat Bereshit. In the first section of the portion God creates a perfect world, declaring it to be “very good,” but by the end of the portion, God has come to regret and even mourn the mess that it had become (וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ). The Sages were sensitive about the Torah’s declaration that God experienced regret and sorrow. Do such emotions not imply limited foresight in the Creator? Is God not able to see the future (רואה את הנולד)? In Midrash Bereshit Rabba (end of Piska 27), this question is framed as a debate between Rabbi Yehoshua b. Korhah and an unnamed gentile or apostate (different versions). The apostate asks the rabbi how it could be that God didn’t foresee the outcome of humanity? The rabbi’s answer is a variation on Ecclesiastes 3:4 ( a time to weep and time to rejoice: עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק). He says that it is like the experience of parenthood. When a child is born the parent rejoices, and does not consider that one day the child will die. So too God rejoices at the time of creation and grieves at the time of destruction: בשעת חדותא חדותא בשעת אבלה אבלה. Rashi retells the midrash and adds a lovely coda. God is sad when humans misbehave, yet this does not diminish the joy of creation, because God anticipates the future tzaddikim who are yet to be born.

On Shmini Atzeret we pass from sorrow and anxiety to joy and optimism, much as on Passover we move from sorrow to joy (מאבל לשמחה) and on the new Israeli calendar, we progress from Yom haZikaron to Yom Ha’Atzmaut. So too in the Torah, our emotions are constantly fluctuating between the celebration of spiritual and physical bounty and the sorrow over physical and spiritual failures. The wisdom of our tradition is to grant each emotion its due, but to guide us by divine example to remain optimistic that beyond each obstacle, even the beyond the grave, there is a future redemption waiting.

May the words of Torah and Tefillah be sweet in our mouths, and may our feet do some good praying, to paraphrase Heschel, on this final push of festival time. Gemar tov, hag sameah, and Shabbat shalom!

בראשית פרק ו, ה-ח

(ה) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם: (ו) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ: (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק:

קהלת פרק ג, ד

(ד) עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה כז

ויתעצב אל לבו אמר ר’ ברכיה למלך שבנה פלטין על ידי ארדיכל ראה אותה ולא ערבה לו, על מי לו להתרעם לא על ארדיכל ויתעצב אל לבו. גוי אחד שאל את ר’ יהושע בן קרחה אמר לו (אם) אין אתם אומרים שהקב”ה רואה את הנולד, אמר לו הין, והכת’ ויתעצב אל לבו, אמר ליה נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הין, ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל, אמר לו ולא הייתה יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלה אבלה, אמר ליה כך מעשה לפני הקדוש ברוך הוא דאמר ר’ יהושע בן לוי ז’ ימים נתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו קודם שיביא המבול שנ’ ויתעצב ולהלן הוא אומר כי נעצב המלך על בנו (ש”ב =שמואל ב’= יט ג).

רש”י בראשית פרק ו פסוק ו

ויתעצב אל לבו – נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו (ש”ב יט ג) נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים, גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקב”ה רואה את הנולד, אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן. אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם:

של”ה פרשת וארא תורה אור

עוד קשה, מזכיר בזאת הפרשה שידוכין שנעשו, שאהרן לקח אלישבע כו’ (שמות ו, כג), ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל (שם שם, כה). הלא מן הראוי בשעת חדוה – חדוה ובשעת אבלא – אבלא (בראשית רבה פכ”ז ס”ד), ועתה היו בצער הגלות, ומה לו להזכיר עתה בעת צרת ישראל בגלות ענין הנשואין.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מז עמוד א

אמר רבי יוחנן: אומרים זמן בשמיני של חג, ואין אומרים זמן בשביעי של פסח. ואמר רבי לוי בר חמא ואיתימא רבי חמא בר חנינא: תדע, שהרי חלוק בשלושה דברים: בסוכה, ולולב, וניסוך המים. ולרבי יהודה, דאמר: בלוג היה מנסך כל שמונה – הרי חלוק בשני דברים. – אי הכי שביעי של פסח נמי, הרי חלוק באכילת מצה! דאמר מר: לילה ראשונה – חובה, מכאן ואילך – רשות. – הכי השתא? – התם – מלילה חלוק, מיום – אינו חלוק. הכא – אפילו מיום נמי חלוק. רבינא אמר: זה חלוק משלפניו, וזה חלוק משלפני פניו. (אמר רב פפא) +מסורת הש”ס: [רב פפא אמר]+ הכא כתיב פר, התם כתיב פרים. רב נחמן בר יצחק אמר: הכא כתיב ביום, התם כתיב וביום. רב אשי אמר: הכא כתיב כמשפט התם כתיב כמשפטם. לימא מסייע ליה: הפרים האילים והכבשים – מעכבין זה את זה, ורבי יהודה אומר: פרים – אין מעכבין זה את זה, שהרי מתמעטין והולכין. אמרו לו: והלא כולן מתמעטין והולכין בשמיני! אמר להן: שמיני רגל בפני עצמו הוא, שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה – אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה.