Where is Abraham, the paragon of compassion, when we need him most? Reading the news this week, when antagonists in the holy land have succeeded in spewing hatred in newly violent ways, let’s think about Abraham, the symbol of compassion, of חסד, and try to embody his grace for the sake of all of his descendants.

 When Abraham sends his servant off to find the cousins and bring back a bride for Isaac, he refers in v.3 to Adonai, the God of heaven and the God of the earth, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ. But a few verses later, recalling his original departure from Haran, Abraham refers only to Adonai, the God of Heaven, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם. He is not the only biblical figure to refer to Adonai as, “God of heaven.” The expression recurs in Jonah (1:9), Ezra (1:2), Nehemiah (1:4, 2:4, 20) and Chronicles II (36:23—in the words of Cyrus, no less). Still, it is striking that he shifts terminology within one passage. What’s going on?

In v.3, Abraham imposes an oath upon his servant in God’s name, but in v.7 he refers back to his earlier experience, when the “God of heaven” ordered him to leave his homeland. Rabbinic commentaries, beginning with Midrash Sifre Devarim and Bereshit Rabba, understand the shift in terminology to be chronological. Before Abraham began his journey, Adonai was indeed the God of heaven, but was not known upon the earth. Abraham’s greatest accomplishment was to make God known in the world. This insight, repeated by Rashi and other commentaries, is most radically expressed in Midrash Sifre Devarim (313), which says that before Abraham, “as it were” ,כביכול, the Holy One was not king of the earth, but only of the heavens. 

Hasidic writers extend this thought, most beautifully in the words of the Maggid Dov Baer (b.1704, the primary disciple of the Baal Shem Tov): Abraham’s entire body became a chariot for the divine qualities of love, and he caused all creatures to become accustomed to God’s divinity and love…so that love could exist even in the land, and not only in heaven. Citing the early mystical work the Bahir, the Maggid continues that until Abraham appeared, the quality of mercy was a heavenly power, but he brought it down to earth. That is why this chapter begins with the statement that Abraham was old, getting on in years—it was not his age, but his accomplishment in bringing God from heaven to earth through the practice of compassion that completed Abraham’s life mission.

Tragically, this was another week of violence in the very region where Abraham negotiated his land purchase of the double cave with such concern for the customs of the local inhabitants. There were attacks against Israelis in Jerusalem and in the Gush, and attacks against Arab youths, burnt mosques and synagogues, and ominous discussion of religious war. Secretary of State John Kerry is working with Israeli and Arab leaders to dial back the tensions, and I pray for their success, but even he concedes that the time is not ripe for peace. The tide of anger seems to be boiling at a dangerous level. The ISIS leader Abu Bakr al-Baghdadi is calling for “volcanoes of jihad,” and hateful speech has become rampant within the Jewish community as well. This week David Remnick published an insightful portrait of the new Israeli President, Reuven Rivlin entitled, “Israel’s One-State Reality.” President Rivlin has a well established reputation as a conservative Likud politician who opposes the division of the land into two states. And yet he has also become a bold and outspoken spokesman for civility. In particular, he has identified and condemned hateful speech and actions by Jews toward Arabs, and also of Jews against Jews and Arabs against Arabs. Here is an excerpt from Remick’s piece: 

“The extremists are talking too loudly, and everyone is convinced that only he is on the right side,” Rivlin told me in one of our conversations. “It’s not just Jews against Arabs. It’s the Orthodox versus those who don’t think they can keep all six hundred and thirteen commandments of the Bible. It’s rich people versus poor people. At some point, something came over Israel so that everyone has his own ideas—and everyone else is an enemy. It’s a dialogue among deaf people and it is getting more and more serious.”

There are no simple political solutions available to end this conflict. The national interests of Arabs and Jews are at odds, and it is hard to see a way to reconcile them. Smart people have been thinking about the issues for many decades. 25 years ago I wrote my undergraduate thesis on Brit Shalom, the binationalist group of Jewish leaders that was active from 1925-33. The two-state solution is looking less viable with each passing year, as liberal and conservative thinkers have been saying. And yet the one state solution is no solution at all, since it assumes either complete hegemony of one group over the other, or that Arabs and Jews will agree to abandon their respective political identities, grounded as they are in religion, language, culture and experience, in favor of a secular democracy. I don’t see a way to cut the Gordian knot, but we can do something about the vitriol. 

The bitter irony of our time is that the children of Abraham are so set on hating one another. Has the God of heaven and earth retreated from the Land? What can we do to invite the divine presence back? All that I can think of is to try to reclaim the legacy of Abraham. Not his grave, but his compassion. When we are in Israel or engaged in the conflict, let us seek ways to deescalate, to demonstrate humility, curiosity and compassion. Let us honor Abraham’s example by supporting compassionate practice in the land that is loved perhaps too fiercely by his distant descendants.

בראשית פרק כד, א-ט

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: (ד) כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: (ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָצָאתָ מִשָּׁם: (ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה: (ז) יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: (ח) וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה: (ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה:

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שיג

יבוננהו, עד שלא בא אברהם אבינו לעולם כביכול לא היה הקדוש ברוך הוא מלך אלא על השמים בלבד שנאמר +שם /בראשית/ כד ז+ ה’ אלהי השמים אשר לקחני, אבל משבא ארהם אבינו לעולם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר +שם /בראשית/ כד ג+ ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ.

מדרש תנאים לדברים פרק לב

(יסבבנהו) [יבוננהו] לכל באי העולם: מנ’ אתה אומ’ שעד שלא עמד אבינו אברהם לא היה הקדוש ברוך הוא מלך אלא על השמים שנ’ (שם כד ז) ה’ אלהי השמים כיון שעמד אבינו אברהם המליכו על הארץ ואשביעך בה’ אלהי השמ’ ואל’ הא’ (שם כד ג):

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת חיי שרה פרשה נט

(ג) [ואשביעך בי”י אלהי השמים ואלהי הארץ] אמר ר’ פינחס עד שלא הודעתיו לביריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתיו לבריותיו ואלהי הארץ.

ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי שרה רמז קז

ואשביעך בה’ אלהי השמים [כ”ד, ג] עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו ואלהי הארץ

רש”י בראשית פרשת חיי שרה פרק כד פסוק ז

(ז) ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי – ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:

תורת המגיד תורה פרשת בראשית

[אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [ב, ד]]. שמעתי מהרב המגיד זללה”ה שביאר מה דאיתא אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ונתעוררו חכמינו ז”ל (ב”ר יב, ט) באברהם. והקשה הלא מצינו (אבות ה, ב) שמנו חכמים עשרה דורות מאדם ועד נח, ומנח עד אברהם, ואם כן קודם שבא אברהם בעולם במה היה מתקיים העולם באותן הדורות. וביאר כי הנה באמת מדתו של אברהם אבינו עליו השלום, הוא מדת החסד עולם האהבה במקומה הוא עולם בהיר, לית מחשבה תפיסה ביה כלל מהות ערכם וטיבם, נקרא אברהם סבא. אמנם היות שקשט מלא קומתו לעבוד את הבורא ברוך הוא באהבה רבה, עד שנעשה כל גופו מרכבה למדות האהבה, והרגיל אלהותו והתפשטותו מדה זאת בפי הבריות, ע”ד מאמרם ז”ל (ב”ר נט, יא) לשעבר נקרא אלהי השמים ועכשיו הרגלתי שמך בפי הבריות ונקרא אלהי הארץ, להיות שהראה לכל באי עולם שיש התפשטות מדות החסד אפילו בארציות, וגם איתא בבהיר (אות קצא), אמרה מדת החסד לפני הקדוש ברוך הוא, קודם שבא אברהם אני עמדתי על משמרתי להתחסד עם כל באי עולם, ועכשיו שבא אברהם איני צריך, שנאמר (לקמן כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, שעמד על משמרתי להתחסד עם כל באי עולם, ולרוב צדקתו וזכות גופו זכה ונעשה מרכבה שלימה למדתי, וביאר שזהו פירוש (לקמן כד, א) ואברהם זקן בא בימים, היינו נשתלשלה ונתגשמה עד שבאה בימיו ממש בגוף קדוש בעולם הזה ימים ממש.(אור המאיר, לך)