Did you ever notice the strange thing that Isaac says to Esau in sending his elder son out to hunt for his blessing? Isaac has gone blind in his old age, but what troubles him most is uncertainty about his death. He said, behold, I have aged, and I know not the day of my death (27:2). He tells Esau to take his bow and quiver and go hunt for a meal to sate his father, “so that I might bless you before I die.” As readers, we quickly move on to the dramatic story of Rebecca’s intervention, Jacob’s collusion in deceiving his father, Isaac’s dread fear upon realizing he was duped, and Esau’s bitter and violent reaction. But let’s pause to consider the set-up. 

The hunting expedition shows Esau to be an obedient son, and highlights the contrast with Jacob, who subverts his father’s will. It also gets Esau conveniently out of the way. Yet I am most interested in Isaac’s premonition of his own death. Why is he suddenly thinking of his mortality—is he ill? Having read this book before, we know he will live yet for quite a while (he was 60 when the boys were born, and his death at 180 is mentioned seven chapters hence at 35:29). Rabbi Yehoshua b. Korhah claims (in Midrash Sekhel Tov) that Isaac is 123 at this point of the story, meaning that the twins are 63, and their father still has 57 years left to live. What then is the significance of his moody meditation upon his unknown date of departure? 

Midrash Devarim Rabba connects our verse to Psalm 89:49, “what man can live and not see death?” It notes that Abraham nearly died in the (Midrashic) furnace, but died only many years later; Isaac nearly died when his neck was stretched out on the altar, but many years later still didn’t know when he would die; Jacob likewise escaped death at the hands of the angel, only to die many years later; finally, Moses could have died in his face-to-face encounter with his maker, but only later approached his day of death. These four biblical heroes all had close scrapes with death. As the Psalmist put it, they lived to “see death,” meaning their own death, and yet they survived. Somehow, coming so close to their own death allowed them to live differently. As cancer survivors often say, if it doesn’t kill you, it gives you a whole new perspective on life. 

Other Midrashim (Ber. Rabba and Sekhel Tov, which are blended by Rashi) link Isaac’s premonition to the experience of wondering which of his parents he will match in lifespan. As he gets within five years of the age of Sarah, who died at 127, morbid thoughts of his own demise begin to dominate. This is a familiar phenomenon. As they age, many people begin to note milestones—it’s like Roz Chast’s 1993 cartoon in The New Yorker where the obituary page has every entry referring to the reader (“exactly your age”). 

The sixteenth century commentator Moses Alshekh discerns a hint in the verse that Isaac experienced a sudden onset of blindness and old age, rather than a slow diminution of sight and strength (הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי—I have suddenly aged). Perhaps, Isaac surmised, my death will likewise come suddenly. Thus he hurried to set his affairs in order, even though it turned out that his death was not imminent. 

The Hasidic writer Kalonymos Kalman haLevi Epstein has a novel approach in his book Maor VaShemesh that places this verse within the Lurianic construct of the four levels of existence, each one more physical than the prior level. According to him, young people have greater spiritual insight than do the old, because the longer one remains embodied, the more permanent becomes the perception of physical existence. This reading too benefits from close attention to the words. Isaac seems to be saying, “now that I have grown old, I no longer know the day of my death.” It isn’t really the DATE of his death that escapes Isaac, but the reality of his eventual death. He has already lived so long, why not live forever?

Maor VaShemesh upends the conventional wisdom of our time, whereby young people are assumed to consider themselves invincible, while the elderly are increasingly attuned to their physical demise. I suppose his response would be that young people, who are known to take risks with little fear, are thereby demonstrating a healthy perspective on the impermanence of physical existence, while it is the risk-averse elderly who have grown too attached to their bodies, even as they fail. According to this reading, Isaac is not so much concerned that his death is imminent; rather, he worries that he may soon become too old to realize that he is dying, and may miss the opportunity to transfer his assets to the next generation. This is a worry with which our generation is indeed familiar.

In fact, all of these insights about recognizing and preparing for mortality are significant for our own lives. We too can benefit from looking at our mortality, and making the remainder of our lives more intentional; we too are wont to compare our lives with family and friends who died young, and to ask what we should accomplish with our remaining time. Like Rabbi Alshekh, we realize that death does not always come with a warning, and so we must set affairs in order early, and like Rabbi Epstein, we know that our moments of clarity may be fleeting.

In the end, it is not Isaac’s premonition, but rather his action, which is most instructive. At what may have been the mid-point of his life, he began to focus on blessing his sons. My reading is that he intended to bless Esau first with wealth and power, while reserving the covenantal blessing for Jacob. Each boy would have been happy with his blessing, and all the animosity could have been avoided. But Isaac was not heedful of the anxious agendas of the rest of his family. In the coming weeks we will focus on Jacob, and think very little about Isaac. But just as Jacob pines for Joseph in Egypt, I assume that Isaac pines for Jacob in Padan Aram. Alone and perhaps embittered, Isaac longs for the integrated family that he had hoped to bless, only to see them divided.

Isaac’s premonition of death and his botched attempt at blessing can show us the need to keep perspective on our physical lives, and to be cautious and wise in our distribution of blessings. Perhaps it can also point towards peaceful pathways out of conflicts in our day.

Sources

בראשית פרק כז, א-ד

(א) וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: (ג) וְעַתָּה שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד: (ד) וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

 דברים רבה (וילנא) פרשת וילך פרשה ט סימן ד

ד”א א”ל משה רבש”ע אחר כל אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת א”ל הקדוש ברוך הוא משה (תהלים פט) מי גבר יחיה ולא יראה מות, מהו מי גבר יחיה, א”ר תנחומא מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש וניצל ואח”כ (בראשית כה) ויגוע וימת אברהם, מי גבר כיצחק שפשט צוארו על המזבח ואח”כ אמר (שם /בראשית/ כז) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך ואח”כ (שם /בראשית/ מז) ויקרבו ימי ישראל למות, מי גבר כמשה שדבר עם בוראו פנים בפנים ואח”כ הן קרבו ימיך למות.   

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה סה ד”ה (ב) ויאמר אליו 

 ד”א ויאמר אליו בני אמר ר’ יהושע בן קרחה הגיע אדם   לפרק   אבותיו  קודם לחמש שנים ולאחר חמש שנים ילעג /ידאג/ מן המיתה שכן יצחק  אמר אם לשני אבא אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי, אם לשני אמה אני מגיע הנה נא  זקנתי וגו’. תני שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואילו הן יום המיתה ויום הנחמה  ועומק הדין ואין אדם יודע במה משתכר ואינו יודע מה בלבו שלחבירו ואין יודע מה  בעוברה שלאשה ומלכות הרשעה אימתי נופלת, יום המיתה דכת’ כי לא ידע האדם את  עתו  (קהלת ט יב)  , יום הנחמה דכת’ אני י”י בעתה אחישנה  (ישעיה ס כב)  , עומק הדין  דכת’ כי המשפט לאלהים הוא  (דברים א יז)  , ואין אדם יודע במה משתכר דכת’ זו מתת  אלהים הוא  (קהלת ה יח)  , ואין אדם יודע מה בלב חבירו דכת’ אני י”י חקר לב וגו’   (ירמיה יז י)  , ואין אדם יודע מה בעובר האשה דכת’ כעצמים בבטן המלאה  (קהלת יא  ה)  , ומלכות הרשעה אימתי נופלת דכת’ כי יום נקם בלבי  (ישעיה סג ד)  , אמר ר’ יהושע  בן קרחה הגיע אדם לפרק אבותיו קודם חמש שנים ולאחר חמש שנים ידאג מן המיתה  שכן יצחק א’ אם לשנותיו שלאבא אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי ואם לשני אמה אני  מגיע הנה נא זקנתי וגו’.  

שכל טוב (בובר) בראשית פרק כז ד”ה ב) ויאמר הנה 

 ב) ויאמר הנה נא זקנתי, א”ר יהושע בן קרחה הגיע  לפרק   אבותיו  קודם לחמש שנים,  ידאג מן המיתה, שכן יצחק היה קכ”ג שנה, ואמר אם לשנותיו של אבי אני מגיע עד  עכשיו מתבקש לי נ”ב שנה, אבל אם לשנות אמי אני מגיע, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום  מותי, שלא גילהו הקב”ה לבן אדם, שנא’ כי [גם] לא ידע האדם את (קצו) [עתו]  (קהלת ט  יב)  :  

רש”י בראשית פרק כז 

  (ב)   לא ידעתי יום מותי –  אמר רבי יהושע בן קרחה אם מגיע אדם לפרק אבותיו  ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן מאה עשרים ושלש, אמר שמא  לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת מאה עשרים ושבע והריני בן חמש שנים סמוך  לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא: 

אלשיך בראשית פרשת תולדות פרק כז ד”ה ויאמר הנה

(ב) ויאמר הנה נא זקנתי כלומר עתה כרגע בא אלי הזקנה י חשב שאפיסות הכחות גרמה כהיית עיניו והוא ראה שלא היחלה אליו החולשה מעט מעט רק כרגע שלא בדרך טבע, לכן גזר ואמר כי מעתה הזקין כרגע ואפסו בלי הדרגה כחותיו, כי אין זה רק סימן שסילוקו קרוב. וכאשר קפצה אליו הזקנה פתאום כן יקרנו במות, לכן היה חפץ לברך את בניו מעתה שמא לא יפנה. וזה אומרו הנה נא זקנתי, כלומר נא ברגע זקנתי ולא קו לקו, לכן לא ידעתי יום מותי כאמור:

מאור ושמש ויקרא רמזים לשביעי של פסח ד”ה ונראה בכל

ונראה בכל זה, דהקב”ה ברא כל העולמות כולן לְהַלְּלוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ שידעו מהבורא ברוך הוא, ועד עולם העשיה כל הברואים כולן יודעים ממציאותו יתברך. ובעולם העשיה נתגשם העולם, ויוכלו הנבראים לבוא לידי שכחת מציאותו יתברך שמו חלילה, וכל זמן שהוא בעולם הגשמי יותר – הוא נתגשם יותר. ואפילו האדם יוכל לישא עליו בימי נערותו עול תורה יותר, כי אז עדיין לא האריך ימים על העולם הגשמי, ולא נתגשם כל כך עדיין שישכח לגמרי מהבורא יתברך, ובימי זקנתו שרואה שהוא מאריך ימים – כסבור שלעולם יחיה, והכל הוא דרך הטבע, ועולם כמנהגו נוהג, כמו שאנו רואים שלעולם החמה יוצאת במזרח, ושוקעת במערב וכן הלבנה מהלכת בכל חדש בשוה. ושמעתי מאדמו”ר הקדוש המנוח מו”ה אלימלך זצוק”ל על פסוק (בראשית כז ב) הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי, כלומר מחמת שאני זקנתי והארכתי ימים בזה העולם – על ידי זה לא ידעתי יום מותי פירוש, אינני זוכר את יום המיתה, שמדומה לי בעיני שאחיה לעולם, וזה דרך הטבע שעולם כמנהגו נוהג. וְזֹאת הוּא תּוֹרַת הָאָדָם, ומכל – שכן דברים גשמיים כמו דוממים או צומחים, או בהמות וחיות שאין להם שום שכל – בודאי כל שהם יותר בזה העולם נתגשמו יותר.

 Biographies from Bar Ilan:

MAHARAM ALSHECH

Rabbi Moses (Maharam) Alshech was born in Turkey in 1507, and died sometime after 1593. Alshech came from a family of Spanish origin. He emigrated to Israel and settled in Safed, where he became a dayyan in the rabbinical court headed by Rabbi Joseph Caro. His Sabbath sermons and discourses formed the basis of his famous commentary on the Bible. His commentary to the Torah was first published in 1593, and the Project contains the commentary based upon the new corrected edition published by Machon Lev Sameiach, Jerusalem, 1990. As a representative of the Jewish community of Safed, he traveled far and wide, visiting many Jewish communities in the Orient in fund-raising efforts. His responsa were sent to many communities throughout the Orient, and entered into the Responsa Project according to the 1889 Lemberg edition.

MA’OR VASHEMESH

R. Kalonymos Kalman haLevi Epstein was born in Cracow in 1751 / 5511 to his father R. Aharon. R. Kalonymos was a disciple of R. Elimelech of Lizensk, the Seer of Lublin, and other great Chassidic leaders. He died in 1823 / 5583. His work Ma’or VaShemesh is considered one of the foundations of Chassidic thought. It was published in 1842 / 5602 by his disciple R. Yisrael Hillel Westreich, and the latest corrected edition (Jerusalem, 2005 / 5765) has been entered into the data banks.