Becoming Cherubic: Shabbat Terumah 5776

What is the function of cherubs? Not the love-struck angel babies of Valentine’s day, but the winged ark ornaments that we read of this week in Parashat Terumah. Their wings were spread upwards, and their faces were towards one another, and also down toward the kapporet—the golden lid of the ark upon which they were mounted. What did these cherubs symbolize, and what was their function? Just two weeks ago in the Decalogue (Ex. 20:4) we read that God prohibits the making of graven images, and yet here they are, winged creatures with human faces, mounted atop the holy ark and embroidered into the curtains. Clearly they play an important function, but is it strictly symbolic, or are the cherubim literally standing guard?

My first instinct is to view the cherubim as symbols of divine presence—their wings call to mind Deuteronomy’s image of the divine presence sheltering Israel as an eagle protects its chicks (Deut 32:11). The faces of the cherubim are said by Rabbi Abahu to be child-like, כרביא, a late Aramaic play on the Biblical Hebrew, indicating an innocent sense of wonder and love as they face each other (b. Hagigah 13b; also b. Sukkah 5b). In b. Bava Batra (99a) the rabbis state that when Israel fulfills the divine mandate, the cherubim face one another, but when Israel rebels, the cherubs turn away, indicating estrangement. B. Yoma 54a goes quite a bit further, claiming that when Israelites came on pilgrimage to the First Temple, the priests would roll back the curtains to reveal the cherubim entwined with one another, as in sexual embrace! For the classical rabbis, the cherubs were potent symbols of the relationship between God and Israel.

And yet, there is every indication that in the Bible the cherubim were not indicators of intimacy, but imperious sentries. Their first biblical appearance is as guards charged with blocking the entrance to the garden of Eden (Gen.3:24). In the Tabernacle they guard the entrance to the Holy of Holies, and literally stand on top of the ark of testimony. In Numbers 7:89 we read that the divine voice speaks from between the cherubim. In Samuel, Kings, Isaiah, Psalms and Chronicles, God is known as “Who sits on the cherubim.” In 2 Samuel 22:11, God rides on a single cherub. According to Ezekiel, Chapter 10, the cherubim are mighty, moving creatures. They are on fire, somewhat like Seraphim, and their beating wings make a noise “like the sound of God Almighty when he speaks” (Ezekiel 10:5). These beings seem to function as a throne for God when in residence, and as a chariot when God travels. In other words, they are not only symbolic ornaments but are also functional and frightening creatures that accompany God.

Still, what are these figures? Modern scholars have noted that in the ancient Near East similar creatures were depicted guarding thrones and temples in Phoenicia, Akkad, Babylonian and Egypt. There were hybrid creatures such as the Egyptian sphinx, the Babylonian lamasu, and the Akkadian kuribu (a cognate of cherub). The image above is from Pritchard’s Ancient Near East, showing a cherub adorned with lion’s body, eagle’s wings, and a human face.

How about the biblical cherubim? Were they merely leftover icons from the older neighboring cultures, or did they develop independent meaning for Israel? Moshe Greenberg z”l notes that, “Ezekiel is the only person who claims to have seen the heavenly cherubs; the only cherubs previously seen by humans were the statues in the inner sanctum, which were only approximations. That the ancients were aware of a gap between their iconography and the real appearance of divinities is suggested by the Sumerian Gudea’s ignorance of the glorious divine apparitions that came to him in his dream…” (Anchor Bible Commentary to Ezekiel, pp.180-184). Raanan Eichler discusses iconography of cherubim from ancient archeological findings through medieval and modern interpretations in his article, “What Kind of Creatures are the Cherubim?”

Let’s turn back to traditional Jewish texts for some thoughts about the meaning of the cherubim for our ancestors and for us. The 13th century French commentator R. Hezekiah b. Manoah, known as Hizkuni, pays close attention to the posture of the cherubs in our portion. He believes that the upraised posture of the wings is meant to convey humility towards heaven. Their orientation towards one another and down towards the lid of the ark was meant to discourage worship. Had the cherubim faced outwards toward the people, with their faces raised, then there would have been an opening for claims that they were meant to be objects of worship. Finally, the fact that they were hidden inside the Holy of Holies, a place visited only on Yom Kippur by the Kohen Gadol, emphasized that they were not for the benefit of the people but only for the beauty of service.

The Zohar in P. Terumah notices that our portion describes the cherubs with an active verb, “spreading their wings” פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם, not with a passive form such as “with outstretched wings.” In other words, the cherubs on the ark are not statues but dynamic creatures, much as the Talmud claims in Bava Batra and in Yoma. Toward the end of the Zohar on P. Terumah [II:176a; p.529 in Vol. 5 of Daniel Matt ed.], the cherubs are symbolic not only of the relationship between God and Israel, but also between the sefirot of Tiffereth and Malkhut. When Israel effectuates divine favor, then God “dwells on the cherubs,” meaning that there is supernal harmony, but when Israel sins and is exiled, then God too is, as it were, exiled, riding on one lonely cherub as in II Samuel 22:11.

We may have strayed pretty far from contemporary trends in spirituality, but let’s linger for just a moment more to consider the meaning of these cherubs. The conceptions of God requiring miraculous creatures to serve as sentries and chariots and even as indicators of the divine mood are all quite distant from the more abstract theology that ever since Maimonides has dominated Jewish thought. Fair enough, but if we think of the cherubs as markers of virtuous action, action that we ourselves may initiate, then perhaps they are salvageable. After all, God is not only the One who “dwells on the cherubs,” יֹשֵׁב כְּרוּבִים, but also the One “who dwells on the praises of Israel” יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (Psalms 22:4). We too can become sentries for God, protecting creation from destruction. We too can become vehicles for divinity—carrying with us the sacred mandate of mitzvot, looking always for opportunities to expand the realm of holiness in a chaotic and cruel world. And, remembering the teachings of Emmauel Levinas, we too can focus our gaze on the faces of other people, making friendly eye contact with those we encounter, seeking to recognize the glimmer of divinity in their presence. If so, then we can become like cherubs, allowing ourselves to reenter the Garden where we can respect the gifts of knowledge and life, becoming responsible custodians of the world that we were meant to guard.


שמות פרק כה, יח-כב

(יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: (יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל  שְׁנֵי קְצוֹתָיו: (כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל  הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: (כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: (כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

שמות פרק כ, ד

(ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

דברים פרק לב, יא

(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: 

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד ב

כתוב אחד אומר ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן וגו’ וכתיב וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר ואילו שור לא קא חשיב! אמר ריש לקיש: יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו: רבונו של עולם! קטיגור יעשה סניגור? מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צט עמוד א

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור’ אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ”ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

רש”י מסכת יומא דף נד עמוד א

הכרובים – מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה.

מעורים – לשון דיבוק, כמו (עוקצין פרק ג’ משנה ח): אילן שנפשח ומעורה בקליפה, ובמסכת ביצה (ז, א): אם היו מעורות בגידין אסורות.

בראשית פרק ג, כד

(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

שמות פרק כו, א

  • וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

שמות פרק לז, ז-ט

(ז) וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: (ח) כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי קצוותו קְצוֹתָיו: (ט) וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

במדבר פרק ז, פט

(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:

שמואל ב פרק ו, ב

(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר  נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה’ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:

שמואל ב פרק כב פסוק יא

וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:

מלכים א פרק ח, ו-ז

(ו) וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: (ז) כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:

ישעיהו פרק לז, טו-טז

(טו) וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ אֶל ה’ לֵאמֹר: (טז) ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:

יחזקאל פרק י, א-כב

(א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי: (ג) וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: (ד) וַיָּרָם כְּבוֹד ה’ מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה’: (ה) וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ: (ו) וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן: (ז) וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא: (ח) וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם: (ט) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ: (י) וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: (יא) בְּלֶכְתָּם אֶל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִפְנֶה הָרֹאשׁ אַחֲרָיו יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם: (יב) וְכָל בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם אוֹפַנֵּיהֶם: (יג) לָאוֹפַנִּים לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי: (יד) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר: (טו) וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר: (טז) וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם: (יז) בְּעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם: (יח) וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה’ מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים: (יט) וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה’ הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: (כ) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה: (כא) אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם: (כב) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם הֵמָּה הַפָּנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר מַרְאֵיהֶם וְאוֹתָם אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ:

תהלים פרק כב, ד

(ד) וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל:

תהלים פרק צט, א

  • ה’ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ:

דברי הימים ב פרק ה, ז-ח

(ז) וַיָּבִיאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: (ח) וַיִּהְיוּ הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם עַל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיְכַסּוּ הַכְּרוּבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:

חזקוני שמות פרק כה פסוק כ

(כ) פרשי כנפים כדמות עופות על שם שבריה זו נקיה ורוב הלוכה באויר בלא טינוף, וכן מצינו במקום אחר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים וגו’, למעלה מראשיהם דרך ענוה ויראה דוגמא ובשתים יכסה פניו. ופניהם איש אל אחיו דברים הללו מוכיחים שלא נעשו לתמונה כדי להשתחות, כיצד אלו לא היה מהם רק אחד או אם היו פני האחד נגד העם ופני האחד אל אחיו, היה פתחון פה לבעל דין לומר שנעשה לשם יראה, עכשו כשפני שניהם איש אל אחיו ועוד ששני פניהם כבושים אל הכפורת מקום השכינה והתורה, ועוד שלא היו נראין לשום בריה רק לכהן גדול ד’ פעמים ליום אחד בשנה הדבר ידוע כי לא היו שם רק לנוי דוגמת שמשים. כענין שנאמר שרפים עומדים וגו’.

Zohar Text from Daniel Matt’s “User-Friendly”Aramaic edition of Vol 5, p.355, available here:

כגוונא דכרובים אינון לעילא קיימין על את וניסא והא אוקימנא רזא דכתיב פורשי כנפים סוככים בכנפיהם, ולא כתיב פרושי כנפים סכוכים אלא על את וניסא הוו קיימין. זמנין ידיעאן הוו סלקין גדפייהו ופרשי לון לעילא בכל יומא ויומא והוו מהדרן ומחפיין על כפורתא, ועל דא באת וניסא הוו קיימין.

Zohar at page 529 [II: 176a]

אמר ר’ יצחק )ישעיה ג:4( ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם, דכתיב )שמות כה:28( ועשית שנים כרובים זהב. כתיב )שמואל א ד:4( יושב הכרובים, וכתיב )שם ב כב:22( וירכב על כרוב ויעף. יושב הכרובים, כד שריא לאתיישבא בשלימותא כתיב יושב הכרובים. וירכב על כרוב חד דלא אתיישבא מלכא בכרסייה, יושב הכרובים תרי. אמר רבי יוסי ווי לעלמא כד חד כרוב אהדר אנפיה מחבריה דהא כתיב ופניהם איש אל אחיו, כד הוי שלמא בעלמא.