The Troubled Religious Zealot, from Samson to Orlando: Naso 5776/2016

He was big and burly, dressed in a black leather motorcycle jacket, and his gray ponytail ran all the way down his back. When I introduced myself I learned that he was the brother of a quiet member of my congregation known for knitting pastel colored blankets for the babies. The two siblings were different in other ways as well. She and her husband attended nearly every religious service that we offered–from Sunday Shaharit to Seudah Shlishit and the end of Shabbat. Not him. He said, “You’re the rabbi? Well I’m a Nazirite.”

Wow–my first live Nazirite. Was he real? No wine? Check. No haircuts? Double-check. No contact with ritual impurity–hard to say. It was clear that this was not an add-on to an observant Jewish life, but rather a replacement. I don’t know much more of his story except that he was in recovery, and the Nazirite vow was playing a role in his new identity. Good for him, I remember thinking, but also wondering, is this really a good thing? Is taking vows and adopting such an identity a healthy approach?

Turns out that I’m not the first one to ask such a question. Although the Torah this week presents the Nazirite in neutral terms, and the Haftarah describes the most famous Nazir of all, Samson, as a divinely ordained and blessed baby, Judaism has had deep ambivalence about the institution of Nazirut all along.

A first ambivalence comes from the verb used by the Torah to describe this vow–כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה’: You may recognize the verb from the word נפלא, which means wonderful, but before that from the noun פלא, meaning a wonder. Still, it is not clear that this is a wonderful vow. JPS translates it as “explicitly states” or perhaps, “sets oneself apart,” reflecting the Aramaic Onqeles translation and Rashi’s comment. The verb appears here as a hifil (causative), in Leviticus as a piel (intensive) and in Deuteronomy as a nifal (passive) construction but all three forms seem connected. In the final version it is translated as “baffling”. When a case is too baffling for the local magistrate, he should refer it to the high court:

דברים פרק יז, ח

(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:

Zecharia also uses the passive form of the verb to indicate something baffling, even to God:

זכריה פרק ח פסוק ו

כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְקֹוָק צְבָאוֹת:

“Though it will seem impossible to the remnant of this people in those days, shall it also be impossible to me?–declares the Lord of Hosts.”

In the Talmud, Tractate Sukkah, this verse is read opposite to its plain meaning, saying that God too is capable of surprise:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א

כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר כה אמר ה’ צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא.

So the vow of the Nazirite is something that is wonderful, but also perhaps baffling and impossible to fathom.

Jacob Milgrom points out that the Nazirite is almost like a volunteer Kohen. Kohanim were not permitted wine while on duty; the Nazir takes this to the extreme. Kohanim were not allowed to rip out hair or shave too closely–the Nazirite takes this to the extreme. Kohanim were not allowed to become ritually impure except for their immediate family. The Nazirite goes further–no impurity at all. In this he is like the high priest, who could not attend even to his own family funerals.

But, Milgrom adds, there is a difference. The Kohen’s life is all about service. Serving God and serving the people. The priest is a “two-way channel” for the people to reach out to God and receive instruction. In contrast, the Nazirite’s “…priestlike abstentions may satisfy his inner emotional need but they are of benefit to no one else. Only a behavioral transformation, especially as it alleviates the plight of the underprivileged in society, is the true gauge of holiness.”  (Excursus 11 to JPS Numbers Commentary, p.357).

The Nazir is an extremist in his devotions, but he is ultimately self-serving, providing no useful function for society. What set him off? The rabbis have a theory–given the juxtaposition to the Sotah story, they say that a Nazir is basically freaked out–blaming wine on the downfall of this woman and her family, he goes to the extreme and vows off all grape products. This explanation fails to account for the permission to drink beer and whisky, but it has a certain amount of logic.

תלמוד בבלי מסכת נזיר דף ב עמוד א

גמ’. מכדי תנא בסדר נשים קאי, מאי טעמא תני נזיר? תנא אקרא קאי: והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וה”ק: מי גרם לה לעבירה? יין, וקאמר: כל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין.

A more satisfying explanation comes from an extended Midrash found in BeMidbar Rabba and also in Yerushalmi Nedarim about a beautiful red-headed young man who, like the Greek Narcissus, looked into a well and was struck by his own good looks. Rather than staying stuck by his beautiful image, however, this young man resolved to cut off his locks and give them to the Temple. This Midrash seems to preserve an ancient form of piety, when people would cut their hair and staple the locks to the Temple gates (or burn them on the altar, as our parashah instructs). Indeed a version of this exists to this day with the Upsherin ceremony.

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י

ז דבר אל בני ישראל וגו’, תני דבר אל בני ישראל ישראל נודרין נזירות ואין העובדי כוכבים נודרים נזירות ואמרת אליהם לרבות את העבדים איש ולא קטן או אשה לעשות הנשים כאנשים וזו היא ששנינו הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר את נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירתו עבר מכנגד פניו ר”מ אומר לא ישתה ור”י אומר ישתה, כי יפליא מי שיודע להפלות מכאן אמרו מופלא הסמוך לאיש נדריו קיימין, ד”א כי יפליא כשיפרוש לנדור פרט למהרהר בלב לנדור נדר נזיר למה נאמר’ פרשה זו לפי שהוא אומר איש כי ידור נדר לה’ או השבע וגו’ שאם נדר יום אחד אסור יום א’ שנים אסור שנים מאותו המין שנדר מאותו המין אסור שומע אני אף בנזירות כן לכך נאמרה פרשה זו שאם נדר יום א’ או שעה אחת אסור ל’ יום לשתות יין וליטמא למתים ואסור בתגלחת, לנדור נדר נזיר למה כתב כאן נדר לעשות נזירות כנדרים מה בנדרים עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף בנזירות כיוצא בהן ומה בנדרים האב מיפר נדרי בתו והאיש מיפר נדרי אשתו אף בנזירות כיוצא בהן נזיר להזיר לעשות כינוי נזירות כנזירות האומר הריני נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר להזיר יכול שיזיר את אחרים ת”ל נזיר את עצמו מזיר ואין מזיר את אחרים אבל הלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ר’ ישמעאל אומר נזיר להזיר מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו להזיר לה’ שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי אשם הנזיר אלא אחד פעם אחת עלה אלי אחד מן הדרום וראיתיו אדמוני ויפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תלים תלים אמרתי לו מה ראית להשחית את השער הנאה הזה נם לי רבי רועה הייתי בעירי והלכתי למלא את הניאוב מן המעיין וראיתי את הבוביא שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם אמרתי לו רשע מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך של עפר של רמה ושל תולעה הוא עלי להקדישך לשמים ולגלחך לשמים והרכנתי את ראשי ונשקתיו ואמרתי לו כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל עליך אמר הכתוב להזיר לה’,

Rabbi Shimon the righteous accepts this young man’s narrative as the exception that proves the rule. In this case, and this case alone, he accepts that the Nazirite vow can play a positive religious role. Too often, however, he feels that the vow follows from a misguided concept of religious virtue–what the Midrash calls הקפדה–excessive stringency:

ר’ מונא בעי למה לא היה שמעון הצדיק אוכל אשם נזיר א”ת מפני שנזיר חוטא הוא על שציער עצמו מן היין וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב או חטאת דם מימיו סבור שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים בנזיר וכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופן לתהות וכיון שהוא תוהה נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה וזה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוים.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת נדרים פרק א

מכיון שנודרין מתוך הקפדה סופו לתהות. מכיון שהוא תוהא נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. וזה מתוך ישוב נדר ופיו ולבו שווין:

So we have three explanations for a person to take a Nazirite vow–fear of loss of control; a corrective to personal vanity; or a personal tendency towards religious extremism, perhaps from a vain desire to be a religious hero.

We may not have many Nazirites circulating in our communities today, but we recognize the type. A person who witnesses disturbances in society and chooses to cut himself off; a person out to prove that he is like a high priest–a martyr for God. And also Milgrom’s assessment–a person whose religious devotion does no service to humanity. He does not bring social justice or even compassion to the downtrodden, but is instead haughty in his spiritual superiority.

In this sense, the Nazirite represents the dark side of religious ardor. And in this week when we have been grieving the deaths of the 49 people murdered in Orlando’s Pulse club, we think about the great danger of הקפדה–excessive stringency. The killer targeted members of the LGBTQ community, perhaps in response to his own confused identity and his mental illness, but also from religious zeal. He targeted members of the Latinx community–already besieged as being a foreign and unwelcome presence in America by some of our leading political figures. He abused his wife and raged against many others–African Americans, and also Jews. He declared himself a devote Muslim, but his devotions did nothing for the larger community, not even for the Muslim community. The great Muslim traditions of charity and interpersonal responsibility were not his concern. Rather, he adopted the posture of a zealot.

I do not think it fair to put all of this weight on the shoulders of the Nazirite. His journey begins quite peacefully, and normally ends with a sacrifice and return to society. But let us not forget the end of the greatest Nazirite of them all. We left Samson as a blessed little baby, but his life was more complicated than that. He seems not to have drunk wine, and he famously grew out his hair. As for avoiding the impurity of dead bodies? Not so much.

In the end he wound up in a Philistine nightclub–the men and women were dancing and drinking, and Samson took his revenge. He prayed to God for strength to have his revenge on the Philistines. Samson cried, “Let me die with the Philistines! And he pulled with all his might. The temple came crashing down on the lords and all the people in it. Those who were slain by him as he died outnumbered those who had been slain by him when he lived.” (Judges 16: 30).

At this time of national mourning, we are right to offer words of comfort to the LGBTQ community that has been singled out for carnage, to the Latinx community that has been scapegoated for political advantage, and also to the Muslim community that has been unjustly blamed for the actions of its most extreme members. We must also remember that we have this tendency within our own traditions, and act to direct religious devotion in the direction of kindness and compassion, not self-righteous anger and violence.