When is jealousy justified? When is humility heroic? Such questions come to mind upon rereading the remarkable story of Eldad and Meidad (Numbers 11:26-29) and the conference held between a worked-up Joshua and his implacable master Moses. Eldad and Meidad were apparently among the group of elders summoned by Moses to share his divine inspiration, but for an unspoken reason, they remained behind in camp. While the other elders prophesied and then stopped, Eldad and Meidad prophesied and never ceased. Their continuous access to the divine spirit was obviously destabilizing—wasn’t it enough that Moses was sharing his access to the divine? What would become of his authority if two the prophets kept speaking in God’s name? Would the camp of Israel remain united? 

Joshua seems to be justified in his concern over the situation, and the grammar hints at his good sense. The verb to be jealous, מקנא appears in other biblical contexts, sometimes followed by the prefix ב, and sometimes by the prefix ל. In II Samuel 21:2 we are told that King Saul sought to attack the Gibeonites, motivated by his jealousy on behalf of Israel and Judah, בְּקַנֹּאתוֹ  לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. In Zechariah 1:14 an angel announces that the Lord of Hosts is extremely jealous on behalf of Jerusalem and Zion, קִנֵּאתִי  לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה. Rashi says in the Samuel text that these forms of jealousy, like that of Joshua, were positive jealousy. These are altruistic forms of jealousy. In English we might say that the characters are being described as protective, not truly jealous. Ibn Ezra has a grammatical theory—he claims that when the very קנא is followed by the prefix ב, it implies an evil jealousy—to be jealous of another person. But when the verb is followed by the prefix ל, it is an altruistic and honorable form of jealousy, as in the case of Joshua’s concern for his master Moses, and indeed for the cohesion of Israel. So Joshua was justified, but Moses dismissed the concern, expressing his great line, “would that all of the Lord’s people were prophets!” 

Ask yourself, however, what would become of Moses if indeed all the people were prophets? What would become of Torat Moshe, the instruction that God had given to Moses to deliver to Israel? In essence, Moshe here is pleading to be demoted, and this, according to the Midrash is the real reason for his demise.

What was going on with Eldad and Meidad? There is a rich midrashic tradition (b. Sanhedrin 17a among other places) that they stayed behind in the camp not to undermine Moses, but actually to emulate his modesty. Although they had been invited to join the “elders of Zion,” they feared taking someone else’s place (apparently since 12 tribes x 6 prophets each would total 72, but only 70 were mentioned). So they wanted to avoid controversy and remained behind. For this they were blessed with a special prophecy—what was it? According to the Talmud, they prophesied that Moses would die in the wilderness, and Joshua would deliver the people into the Land. 

It was this death prophecy that, according to the Midrash, so upset Joshua. Far from rushing to succeed Moses, he wants to remain as his faithful assistant. And it was Moses’s willingness to pass on the mantle of leadership to Joshua that so distinguished him. His was a heroic form of humility; perhaps this is why he is praised by God as exceedingly humble and faithful to God.

This theme is developed beautifully in the Zohar (III: 155b). The Zohar’s theory is that the first time that Moses asked God to kill him, after the golden calf incident, his motivation was altruistic, to spare Israel from the divine wrath. But this time, when faced by the Israelite’s demand for meat, Moses seems to be truly self-centered in saying that he’d rather die than lead them. He is just done with all of the drama. And yet even as the Zohar seems to fault Moses, it is really praising him for his willingness to let others take the lead. In his humility is his greatness. Moses is like the sun, and all other prophets like the moon. It is a paradox. The quietest voice is most penetrating, and the most humble prophet is forever the most authoritative. 

There are many lessons for all of us here. We see things that upset us and find ourselves getting worked up—are we being protective for the well-being of others, or jealous for our own sake? And when it turns out that we are not irreplaceable, and that other talented people are ready to lead, do we accept and even celebrate the fact, or bemoan the loss of prestige that comes with being replaced? Each character in this story demonstrates a measure of nobility. Eldad and Meidad, according to the Midrash anyway, are willing to relinquish their chance at leadership in order to avoid communal conflict. Joshua is eager to protect the authority of Moses, seeking to keep him alive and the camp united, even if it delays his own ascent. And Moses is ready to die—to be replaced and let others have the chance to lead. 

How distant such personas seem from the current political situation! Our political system has no place for humility, and proud preening is an art form. Not only in politics, but also in sports and our celebrity culture the most admired people are those who confidently proclaim their superiority. The Torah holds up for us a different form of leadership. A leader of deep conviction may transcend defensiveness and allow others to shine. Moses is like the sun in that he illuminates others, bringing out their own colors and qualities, with the goal of turning the people into a Milky Way of radiant stars, all reflecting the divine glory. If each of us could have some such moments, then we, like Moses, could become סליק על  כלהו נביאי עלאי, above all the highest prophets, sources of love and enlightenment.

במדבר פרק יא 

(כו)   וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח  עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: 

(כז)   וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: 

(כח)   וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: 

(כט)   וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה  הַמְקַנֵּא   אַתָּה   לִי  וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְדֹוָד נְבִיאִים כִּי יִתֵּן  יְדֹוָד אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם: 

שמואל ב פרק כא פסוק ב 

וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי  אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ  לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:  

רש”י שמואל ב פרק כא פסוק ב 

בקנאתו לבני ישראל –  בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם בקש  להרגם וקנאה זו לטובה כמו  המקנא   אתה   לי   (במדבר י”א כ”ט)   וכן בקנאו לה’ דיהוא  זהו פשוטו, ולפי מדרשו לא אמר להרוג אלא את הכהנים וקנאה זו האמורה כאן אינה  לטובה כי אם לרעה שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב”ה בעמלק  ומאז נתקנא בהם: 

         

זכריה פרק א פסוק יד 

וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת קִנֵּאתִי  לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה:   

אבן עזרא זכריה פרק א פסוק יד 

(יד)   ויאמר –  כל קנאה קשורה עם למ”ד איננה כמו קשורה בבי”ת והנה זה כמו  המקנא    אתה   לי  והטעם בעבור כמו ויקנא השם לארצו בעבור ארצו והיא קנאה לטוב לאותו  הנזכר וכשהיא קשרה בבי”ת כמו ויקנאו בו פלשתים היא להפך: 

ספרי במדבר פיסקא צו ד”ה ויאמר לו 

ויאמר לו משה  המקנא   אתה   לי , אמר לו יהושע בך אני מקנא לואי אתה כיוצא בי ולואי  כל ישראל כיוצא בך ומי יתן כל עם ה’ נביאים.  

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יז עמוד א 

רבי שמעון אומר:  במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אספה לי שבעים איש אמרו  אלדד ומידד: אין אנו ראויין לאותה גדולה, אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם  עצמכם – הריני מוסיף גדולה על גדולתכם. ומה גדולה הוסיף להם – שהנביאים כולן  נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו. ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע  מכניס את ישראל לארץ.   

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בהעלותך דף קנה עמוד ב 

ת”ח דהכא ידע משה דאיהו ימות ולא ייעול  לרעא דהא אלדד ומידד מלה דא הוו אמרי, על דא לא לבעי ליה לאינש בשעתא  דרוגזא שארי ביה ללטייא גרמיה דהא כמה קיימי עליה דמקבלי ההיא מלה בזמנא  אוחרנא דבעא מיתה לא קבילו מניה בגין דכלא לתועלתא דישראל הוה, השתא לאו  איהו אלא מגו רוגזא ודוחקא ובגין כך קבילו מניה, ועל דא אשתארו לבתר אלדד  ומידד ואמרו דא דמשה יתכניש ויהושע ייעול לון לישראל לארעא ובגין כך אתא  יהושע לגבי משה וקני עליה דמשה, ומשה לא אשגח ביקרא דיליה ועל דא אמר אדני  משה כלאם מאי כלאם מנע מנהון אינון מלין כמה דאת אמר (שמות לו) ויכלא העם  מהביא, (בראשית ח) ויכלא הגשם מן השמים, מניעותא ממש, ומשה לא בעא, פוק חמי  ענוותנותיה דמשה מה כתיב  המקנא   אתה   לי  וגו’, זכאה חולקיה דמשה דאיהו סליק על  כלהו נביאי עלאי (נ”א דעלמא), אמר רבי יהודה כל שאר נביאין לגבי משה כסיהרא  לגבי שמשא